ביקורת על הספר The Rise of Global Corporate Responsibility: Mining and the Spread of Global Norms/Hevina S. Dashwood (התפרסמה בביטחון סוציאלי 92, בעמ' 183-180)

ביקורת על הספר The Rise of Global Corporate Responsibility: Mining and the Spread of Global Norms/Hevina S. Dashwood (התפרסמה בביטחון סוציאלי 92, בעמ' 183-180)

הדיון הציבורי והאקדמי המתנהל בשני העשורים האחרונים בשאלת האחריות החברתית של תאגידים (Corporate Social Responsibility: CSR) הוא סבב נוסף במאבק המתחולל מזה למעלה מ-100 שנה בין הגישה המתמקדת ביעילות הכלכלית של התאגיד העסקי (ועל כן רואה בו גוף פרטי) לבין הגישה שמדגישה את האחריות החברתית שלו (ואת היותו גוף בעל אופי ציבורי). חשיפתן של פרקטיקות פעולה של תאגידים רב-לאומיים הפוגעות בסביבה, בעובדים ובזכויות האדם, בעיקר במדינות העולם השלישי, מובילה כיום לדרישה גוברת, הן בקרב ארגוני חברה אזרחית והן בקרב קובעי מדיניות, שתאגידים יביאו בחשבון גם שיקולים ציבוריים החורגים מעבר לקידום עניינם של בעלי המניות. חיזוק לדרישה זו נובע גם מהעובדה שלנוכח עידן ההפרטה והדה-רגולציה של העשורים האחרונים, יותר ויותר תאגידים ממלאים תפקידים שהיו בעבר נתונים באופן בלעדי בידיהן של מדינות – החל מאספקת שירותי רווחה ועד לניהול בתי כלא. הכוח והעוצמה הללו מביאים עמם גם אחריות גדולה יותר.
הביקורת הציבורית המתגברת הופכת לסיכון עסקי עבור התאגידים הגדולים, הן מבחינת הפגיעה במוניטין שלהם והן מבחינת יכולתם לגייס עובדים מוכשרים ומצפוניים. תאגידים רבים החלו לאמץ אסטרטגיות שונות של ניהול סיכונים כדי להתמודד עם הסיכונים התדמיתיים הללו, שעלולים להיתרגם גם לסיכונים משפטיים ופיננסיים, כמו גם ל"סכנה" של רגולציה מחמירה יותר. כך, מספר גדל והולך של תאגידי ענק משקיעים משאבים ניכרים בסוגיות חברתיות וסביבתיות. מינוי סמנכ"לים לזכויות אדם ומנהלי אחריות חברתית, בניית קודים אתיים ותכניות "אזרחות תאגידית" הפכו לחיזיון נפוץ; למעשה, לכל תאגידי "פורצ'ן 500" יש כיום מדיניות CSR, ורבים מהם ממסדים פרקטיקות של אחריות חברתית באופן התואם לסטנדרטים מוסכמים של זכויות אדם ושל הגנת הסביבה. במידה רבה, ניתן לומר שהדיון כיום עוסק פחות בשאלה "האם" על תאגידים להיות אחראים ויותר בשאלה "כיצד" ו"באיזה אופן" אחריות זו צריכה לבוא לידי ביטוי. אין זה מפתיע אפוא שהחוקר סיימון זיידק הגדיר זאת כ"דיון הציבורי השנוי במחלוקת והחשוב ביותר של המאה ה-21" (Zadek 2007).
באמצעות בחינת המקרה של תעשיית המכרות, ספרה של פרופ' האבינה דאשווד מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת ברוק (קנדה) בוחן את התהוותן של נורמות גלובליות וולונטריות של אחריות תאגידית ואת מידת השפעתן על תאגידי הענק בתעשייה זו במדינות המתועשות, ובפרט בקנדה. זוהי דוגמא יפה ומעניינת: בתחילת שנות ה-90 נתקלה תעשיית המכרות במשבר לגיטימציה קשה לנוכח אסונות סביבתיים, ביקורת גוברת של ארגוני החברה האזרחית, רגולציה סביבתית מתהדקת הן מצד מדינות והן מצד ארגונים בינלאומיים וכן קושי גובר לגייס הון. על אף העלויות הכלכליות הכרוכות בהפנמת ההשפעות השליליות של פעילותה של תעשיית המכרות, מראה דאשווד כיצד, בתוך 15 שנה, הפך המשבר – שאותו היא מגדירה כ"צומת קריטי" (critical juncture) – להזדמנות עבור התעשייה שעברה שינוי יסודי בדרך לאימוץ וולונטרי של עקרונות פיתוח בר-קיימא (sustainable development). הספר מנסה לבחון את הסיבות לשינוי מפתיע זה.
דאשווד מראה כי וועידת ריו ב-1992 סימנה את תחילת השיח בדבר פיתוח בר-קיימא, שדחק את תעשיית המכרות עוד יותר לפינה. התהוותן של נורמות גלובליות וולונטריות בתחום הרגולציה הסביבתית הייתה זרז חשוב בעיצוב המדיניות של תאגידי המכרות, אולם דאשווד טוענת, בהתבסס על ראיונות עומק שקיימה עם מנהלים רבים בתעשיית המכרות הקנדית, כי לא די בבחינה שהיא top-down, אלא יש להתבונן גם bottom-up – בגורמים פנים-ארגוניים, ובהם המנהיגות של מנהלי החברה, תהליכי למידה ארגוניים והתרבות הארגונית של התאגיד. לדעתה, קיים תפקיד חשוב גם לסוכני השינוי (agents) שהם במקרה זה – המנהלים הבכירים.
על-פי תאוריית "מחזיקי העניין" (Stakeholder theory) שהולכת ומתבססת כתפיסת הניהול הדומיננטית היום, כדי לפעול ולהצליח, תאגידים זקוקים ללגיטימציה ציבורית ועליהם לעמוד בציפיות המשתנות של "השדה הארגוני" שבמסגרתו הם פועלים (ממשלות, ארגוני חברה אזרחית, לשכות מסחר ואיגודי תעשייה). זהו ה"רישיון החברתי לפעול" (social license to operate) של התאגיד, הכולל לא רק פן רגולטורי (הסביבה המשפטית שבתוכה פועל התאגיד), כי אם גם פן כלכלי (הסביבה הכלכלית, לרבות הקשר עם הצרכנים) וחברתי (צרכיה של הקהילה המקומית שבקרבה פועל התאגיד).
דאשווד מראה כי רבים מן המנהלים, שאותם היא מכנה early movers, החלו לשבץ בהחלטותיהם, לצד שיקולי עלות-תועלת "רגילים", גם שיח ופעילות "ירוקים" של פיתוח בר-קיימא (שימור הסביבה, דיאלוג עם מחזיקי עניין, תמיכה בפרויקטים קהילתיים, שמירה על זכויות אדם ועוד). זאת, מתוך ראיית ה-CSR כ"חלון הזדמנויות" המאפשר להחדיר עקרונות של פיתוח בר-קיימא לתאגיד באופן שלא ייראה כחורג מדי מן התרבות הארגונית הקיימת. באופן הזה, תאגידים מובילים בתעשיית המכרות עברו בתוך שנים ספורות משלב של הכחשת הנזקים הסביבתיים שהם גורמים, דרך אימוץ שיח CSR (דאשווד מכנה זאת talk the talk) ועד למיסוד של הנורמות ושל הנהלים המתחייבים מכך (walk the walk). חלק מהתאגידים המובילים אף שימשו כסוכנים בהפצת נורמות ה-CSR הגלובליות בקרב יתר תאגידי המכרות (דאשווד מכנה אותם "יזמי נורמות" (norms entrepreneurs)). דאשווד מזכירה, עם זאת, שבשונה מתעשיות אחרות, התלות של תעשיית המכרות במחצבים הטבעיים מצמצמת את יכולת ההתניידות שלה, ומקשה עליה לאיים ב"בריחה".
דאשווד מציעה ניתוח מוסדי (institutional analysis), הנסמך על שלוש רגליים: האחת, אינסטרומנטליות תועלתנית; השנייה, תיאוריה אירגונית שמדגישה תהליכים קוגניטיביים והשפעה נורמטיבית; והשלישית, הקשר היסטורי. החידוש המרכזי בעבודתה נעוץ בכך שהיא מראה באופן משכנע ומבוסס כי, בניגוד למה שטוענות גישות מוסדיות אינסטרומנטליות (הרווחות הן בניתוחים כלכליים והן בניתוחים משפטיים) – תאגידים אינם מונעים אך ורק משיקולי עלות-תועלת ומרצון למקסם את רווחי בעלי המניות שלהם; פעילותם של תאגידים בשוק אינה נעשית בחלל ריק, אלא היא משוקעת – כפי שלימדנו ההיסטוריון הכלכלי קרל פולאני בספרו החשוב The Great Transformation (Polanyi, 2001 [1944]) – במסגרת סביבה חברתית ופוליטית דינאמית, המחייבת אותם – ובעיקר את מנהליהם – להתחשב בציפיות הנורמטיביות המשתנות. אחריות תאגידית איננה אפוא (רק) תעלול יח"צני מחושב שנועד לשפר את תדמית התאגיד. ראוי אפוא שאת הספר הזה יקראו אנשי אקדמיה בתחומי הניהול, התאוריות הארגוניות, היחסים הבינלאומיים והסוציולוגיה, כמו גם אנשים העובדים ב"תעשיית" האחריות התאגידית המתפתחת. בנוסף, הממצא בדבר הקשב הרב של תאגידים לנורמות החברתיות המשתנות צריך לעודד מעצבי מדיניות חברתית לא לחשוש להציב בפניהם דרישות גבוהות יותר, למשל באמצעות הצבת דרישות חברתיות (כמו שמירה על זכויות עובדים) וסביבתיות (כמו צמצום פליטת הפחמן) כתנאי סף בהתקשרויות עם גופים ציבוריים.
הביקורת העיקרית שאותה ניתן להציע על הספר החשוב הזה היא שהוא מציב את עצמו כחלק מספרות ה"משילות הגלובלית" (global governance) (עמ' 7-4). על-פי גישה זו, המדינה איבדה את המונופול הוובריאני שלה כמקור סמכות בלעדי והפכה להיות שחקן אחד מני רבים המעורבים בתהליך יצירת הנורמות במרחב הטרנס-לאומי. התאגידים הרב-לאומיים – כמו הארגונים הבינלאומיים וארגוני החברה האזרחית הגלובלית – הם "שחקנים פוליטיים" מרכזיים המבטאים את עלייתה של סמכות פרטית (private authority) והמסייעים בעיצובן ובהפצתן של הנורמות הגלובליות. על-פי גישה זו, החוק הופך מנורמה כופה ל"תהליך פתרון בעיות". אלא שהספר "חוגג" את השינויים הדסקריפטיביים הללו גם במימד הנורמטיבי, וזאת, תוך התעלמות מניתוחים סוציולוגיים וכלכליים-פוליטיים המצביעים על כך שתפיסת המשילות, המבטאת אלטרנטיבה לבלעדיות של הכוח המדינתי הכופה, מחילה למעשה את הגיון השוק גם בהקשר הזה (Shamir, 2008). מצב דברים זה מייצר סכנה של דה-פוליטיזציה, במובן זה שהסמכות הפרטית – קודים אתיים, נורמות גלובליות וולונטריות ועוד – מעוצבת על-ידי שחקנים פרטיים שהם נטולי אחריות-דיווח (accountability) והרחק מן הפוליטיקה שהיא תחום השפעתו של הציבור. דומה שבעידן שבו יותר ויותר אזרחים קוראים להשבת אחריותה של המדינה ולריסון כוחו של השוק החופשי, ניתן להציב סימן שאלה על התפיסה הזו.

מקורות
Polanyi, K. (2001) [1944]. The great transformation: The political and economic origins of our time. Boston: Beacon Press.
Shamir, R. (2008).The age of responsibilization: on market-embedded morality. Economy and Society, 37, 1-19.
Zadek, S. (2007). The civil corporation: the new economy of corporate citizenship. p. 29. London: Eart

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *