ביקורת על ספרו של הסוציולוג אולריך בק "קוסמופוליטיות: תיאוריה ביקורתית למאה ה-21" (2011, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום כהה") (התפרסמה בגיליון 87 של כתב העת "ביטחון סוציאלי")

ביקורת על ספרו של הסוציולוג אולריך בק "קוסמופוליטיות: תיאוריה ביקורתית למאה ה-21" (2011, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום כהה") (התפרסמה בגיליון 87 של כתב העת "ביטחון סוציאלי")

הויכוח על הקוסמופוליטיות מלווה את החשיבה המערבית מקדמת דנא, וביתר שאת מאז עידן הנאורות. אחד המבשרים הבולטים של הדיון המודרני בהקשר זה היה החיבור לשלום הנצחי (1795) שבו משרטט הפילוסוף עמנואל קאנט קווים לדמותו של "משפט קוסמופוליטי" המגן על זכויותיהם של בני האדם מכוח היותם "אזרחי כדור הארץ". מאז התפתח הרעיון, ומושג ה"פשעים נגד האנושות" שהופיע לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה הוא ביטוי בולט לכך. תהליכי הגלובליזציה בשני העשורים האחרונים, על היבטיהם הכלכליים, התקשורתיים והסביבתיים, החזירו שוב לקדמת הדיון האינטלקטואלי את תפיסת הקוסמופוליטיות ובה מושגים כמו "אזרח העולם" (שאותו טבע הפילוסוף היווני דיוגנס כבר במאה ה-4 לפנה"ס), "ממשלה עולמית" או "חברה אזרחית גלובלית". שיח זה התפתח לצד שיח רווח בדבר שקיעתה של מדינת הלאום.

נהוג לתאר את הקוסמופוליטיות כתיאוריה פילוסופית-פוליטית הנגזרת מעקרונות הליברליזם ההומניסטי. בלב התיאוריה ניצבת התפיסה כי המין האנושי כולו משתייך לקהילה אחת, הכפופה לאותם חוקים מוסריים. התיאוריה, על נגזרותיה השונות, עוסקת במוסדות הפוליטיים, בביטויים התרבותיים או בנורמות המוסריות הנגזרים מאימוץ תפיסה זו, כשבבסיסה ניצבת שאלת מידת המחויבות שיש לנו כלפי מי שאינו משתייך לקהילה המיידית שלנו – משפחתנו, עמנו, מדינתנו. במקביל עולה גם השאלה בדבר יחסי הגומלין שבין מאפיינים פרטיקולריים לנורמות קוסמופוליטיות. ברור, כמובן, שכבכל תיאוריה פוליטית מורכבת, ישנם ביטויים שונים, ולעיתים אף מתנגשים לפרקטיקות קוסמופוליטיות. דוגמא בולטת היא המתח המובנה בין תפיסות קפיטליסטיות הדוגלות במעבר חופשי, חוצה-גבולות, של הון וסחורות (אך, בדרך-כלל, לא של בני-אדם) לבין הקריאה הקומוניסטית לפועלי כל העולם להתאחד.

על הרקע הזה ראוי לקרוא את קוסמופוליטיות: תיאוריה ביקורתית למאה ה-21, קובץ מאמריו של הסוציולוג הגרמני אולריך בק, אחד ההוגים המשפיעים בדורנו. בספר, המקבץ ארבע מסות שלו שנכתבו בעשור האחרון, מציב בק את הקוסמופוליטיות במרכז הניתוח שלו ורואה בה את השלב הבא בהתפתחות המודרנית. טיעונו, הוא שהמציאות האנושית בתחילת המאה ה-21 היא קוסמופוליטית, וכי ראוי שתהיה לעובדה זו השפעה מכרעת על האופן בו אנו תופסים את העולם ופועלים בו. טיעון זה מצוי, בראש ובראשונה, בשדה הסוציולוגי, ולכן הוא דסקריפטיבי לא פחות מאשר נורמטיבי; אכן, הקוסמופוליטיות, בעיני בק, איננה רק אידיאל תיאורטי ליברלי והומניסטי, אלא גם ממשות ה"פולשת" (עמ' 41) למציאות היומיומית שלנו, לא פעם באופן בלתי-צפוי. בכך, מעניק לנו בק משקפיים חדשים להתבוננות בעולם. ראיה זו מכירה בכך שמרבית הבעיות האנושיות הדוחקות של ימינו – כדוגמת משבר האקלים, אי-השיוויון או הטרור – חוצות גבולות לאומיים. הנטייה הרווחת לחפש פתרונות לבעיות אלו ברמת מדינת הלאום נובעת מתוך מה שבק מכנה "לאומיות מתודולוגית". מושג המבטא את הנטייה לבחון הסדרים חברתיים ופוליטיים רק מנקודת המבט של מדינות וממשלות. לדעתו, לא רק שעמדה זו אינה הולמת עוד את האתגרים של זמננו, אלא שהיא אף פועלת כאידיאולוגיה (הנעזרת בכלים כמו המשפט הלאומי) המסתירה מאחוריה את התוצאות ההרסניות של ההתעלמות מבעיות חברתיות וסביבתיות כלל עולמיות. כך, למשל, ניתן לתרץ את חוסר המעש ביחס לפערים העצומים הקיימים בין המדינות העניות לבין המדינות העשירות, בטענה שיש להתמקד בצמצום הפערים החברתיים ברמה הלאומית. לדעת בק, לאומיות הפכה למושג שהוא "מת-חי" (zombie), וההצמדות הכמעט בלעדית של מדעי החברה לנקודת המבט שלה מקבעת אותם ומונעת מהם לדמיין – ולאמץ – נקודות מבט חליפיות, המתחייבות מן העידן הקוסמופוליטי, בניתוחן של בעיות חברתיות. לדידו, אבד הכלח על ההבחנה בין "לאומי" ל"בינלאומי" או בין "פנים" ל"חוץ" – בעידן הסיכון הגלובלי של ימינו, שבו עלינו להתמודד עם הסיכונים שאנו יוצרים בעצמנו (ומכאן, אגב, הקשר ההדוק שבין סיכון וחילון), ניתן לפתור בעיות לאומיות רק באמצעות שיתוף פעולה חוצה לאומים בין כלל השחקנים בפוליטיקה העולמית – מדינות כמובן, אך גם תאגידים רב-לאומיים, ארגוני חברה אזרחית גלובליים או ארגונים על-לאומיים. אכן, אף שחקן אינו מסוגל יותר לנצח בכוחות עצמו (עמ' 122).

בק עושה בספר עבודה חשובה במיפוי מושגים קרובים כמו אוניברסליזם או גלובליזציה, וכפי שכותב ד"ר ישי בלנק בהקדמתו לספר, הוא מציב את הקוסמופוליטיות כ"נקודת מבט, ממשות פוליטית ותיאוריה נורמטיבית גם יחד" (עמ' 13). התבוננות במציאות הקוסמופוליטית – הגלובליזציה הכלכלית, הסיכונים הסביבתיים, ההגירה המאסיבית וכיו"ב – מאפשרת להציע פרספקטיבה ביקורתית שרואה ביחסי התלות ההדדית (interdependence) בין בני-האדם את הבסיס לקיום האנושי בתחילת המאה ה-21. אכן, מעולם לא היתה התלות הכלכלית, הסביבתית והתרבותית בינינו גדולה יותר. מציאות עובדתית זו מציפה אל פני השטח גם מימד מוסרי חשוב, שכן בהיות כולנו בני אותה פלנטה, למעשינו הלוקאליים יכולה להיות השפעה גלובלית.

בק אינו מתכחש לפרטיקולריזם ואף לא ללאומיות – הוא מכיר בכך שמדינות הלאום לא תעלמנה מהנוף כל-כך מהר – אך הוא מצדד בעמדה של "גם-וגם": לדידו, העובדה שאנו משוקעים בתוך המצב הקוסמופוליטי מאפשרת לנו לחוש, בעת ובעונה אחת, הן כאזרחי הלאום והן כאזרחי העולם. כך, למשל, התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה מפתחת בנו זיקות על-לאומיות המפנימות את התלות ההדדית בינינו אל מול הסיכונים הגלובליים (אסונות טבע כמו הצונאמי או אסון קאתרינה חשפו בפנינו כי עניים הם בדרך כלל הנפגעים העיקריים), ועוקפות בכך את נטיותיהן של תרבויות ומדינות להתכנסות עצמית בסדרי היום הלאומיים שלהן. הצתת דיון ציבורי בנושאים שאחרת לא היו נדונים מייצרת "נאורות שלא מרצון" ואוכפת "דמוקרטיזציה לא רצונית" (עמ' 117). דוגמה עכשווית לכך היא התאונה הגרעינית בפוקושימה שהובילה, בסופו של דבר, להחלטת ממשלת גרמניה לוותר על המשך פיתוח האנרגיה הגרעינית. במקביל, בק דוחה בעוצמה גישות רלטיביסטיות אופנתיות המצדדות באי-התערבות בענייניהן של מדינות אחרות, וטוען שבעידן הקוסמופוליטי של התלות ההדדית, השאלה אינה האם להתערב אלא באיזה אופן (עמ' 139). לא ניתן לחמוק מן הסבל של האפריקאים.

בק רואה באיחוד האירופי דגם אפשרי לקוסמופוליטיות, דווקא לנוכח הדיון הציבורי הנוקב שהתעורר בשנים האחרונות בנושאי ההגירה המוסלמית. בשונה מ"כור ההיתוך" האמריקאי, אירופה צריכה לשמר את ההבדלים הלאומיים והתרבותיים בתוך מסגרת על-לאומית: "אירופה ללא דמוקרטים מוסלמים תהיה אירופה נוצרית ומכאן – אירופה לא אירופית" (עמ' 73); במקום מפעל של הומוגניות לאומית, אירופה הקוסמופוליטית צריכה להיות "אירופה של הגיוון" (עמ' 83). בק מכיר אמנם בכך שככל שגוברת ה"קוסמופוליטיזציה" של המדינה (שאת הביטוי הישראלי שלה ניתן לראות מדי יום בדרום תל-אביב), גובר הסיכון להתגברות הגזענות החברתית והפוליטית. עם זאת, הוא מזכיר שתערובת של גבולות ותרבותיות היא הכלל בהיסטוריה העולמית, בעוד לאומיות מסתגרת היא היוצא מן הכלל. גישתו הנורמטיבית, המאשרת את האחר כשונה ובד בבד כשווה, מבקרת את תיזת הרב-תרבותיות שמאמצת קטגוריות קבוצתיות מהותניות ונותרת שבויה בתוך המבט הלאומי.

לבסוף, נקודה מעניינת נוספת עליה מצביע בק היא ההתנגשות התרבותית בין שתי פילוסופיות הסיכון השונות של ארה"ב ואירופה: גישת ה"לסה פייר" האמריקאית (זה בטוח כל עוד זה לא הוכח כמסוכן) לעומת גישת "הזהירות המונעת" האירופית (דבר אינו בטוח עד שלא הוכח שאינו מזיק) – שבאה לידי ביטוי בהתמודדות עם סיכונים כדוגמת המזון המהונדס גנטית, המשבר האקלימי או, אפילו, תנועות ההון הגלובליות. בהקשר זה, מצביע בק על המאבק בין תפיסה ניאו-ליברלית המנצלת את המדינה כדי לקדם את האינטרסים של ההון הגלובלי, לבין תפיסה קוסמופוליטית המחברת בין החברה האזרחית לבין המדינה, ושלדבריו, רק היא מסוגלת להתמודד עם האתגרים של חברת הסיכון הגלובלית (אף שגם בק מכיר בכך שגם את השיח הקוסמופוליטי של השלום ושל זכויות האדם ניתן לנצל לרעה, כפי שנעשה, למשל, במלחמה האמריקאית בעיראק).

ניתן, כמובן, להציע ביקורות שונות על התזות של בק: כך, למשל, לצד המציאות הקוסמופוליטית שעליה הוא מצביע, אנו עדים בשנים האחרונות גם לסוג של רנסאנס אתני ולאומי: מדינות חדשות ממשיכות לקום (דרום סודאן, ואולי פלסטין?); "האביב הערבי" מעלה לפני השטח פיצולים אתניים שעשויים להוביל להתפצלותן של מדינות ערב לתתי-מדינות קטנות; וגם המשבר הכלכלי ביוון המחיש עד כמה ארוכה עוד הדרך לקראת כינונה של פוליטיקה אירופית מאוחדת וסולידרית. בנוסף, ניתן לתהות עד כמה נהנים האידיאלים הנורמטיביים של הקוסמופוליטיות, ובראשם עקרון זכויות האדם, מכוח מגייס. אכן, על אף ששיח זכויות האדם מתנסח במונחי אמת אוניברסאלית, הוא מעולם לא זכה להכרה אוניברסאלית, בעיקר בקרב חברות מסורתיות שבהן זהותו העצמית של היחיד נטועה בתוך ההיסטוריה של המערכת הקהילתנית, וזאת, להבדיל מהזהות האוטונומית של האינדיבידואל הליברלי, הנוטה להשטיח זהויות מקומיות ולהרחיב את גבולות האחריות המוסרית. יחד עם זאת, אין ספק שספרו של בק מציע לקוראיו – לא רק הסוציולוגים שבהם, אגב, אלא לכל קורא משכיל – מבט רענן על הפוליטיקה העולמית והלאומית גם יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *