בשבחי הדמוקרטיה הפוסט-ליברלית (פורסם ב"הארץ", 13.6.2016)

בשבחי הדמוקרטיה הפוסט-ליברלית (פורסם ב"הארץ", 13.6.2016)

נעה לנדאו מבכה במאמר שפירסמה בעמודים אלה את הופעתו של עידן "פוסט־ליברלי" בדמוקרטיה הישראלית, שבו הדמוקרטיה הליברלית הופכת ל"מבנה בלי תוכן" ("דמוקרטיה פוסט־ליברלית", 29.5). אין ספק שבשנים האחרונות אנו עדים לתופעות מדאיגות, המאיימות על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, ומועצמות על ידי השליטה הממושכת בשטחים. פרשת החייל היורה — על ההדים החברתיים והפוליטיים שלה — היא דוגמה נוקבת לסוגיות המדאיגות שעליהן מצביעה לנדאו. עם זאת, מאמרה, בדומה למאמרים רבים אחרים של כותבים ליברלים, מציע ניתוח חלקי בלבד.

למעשה, בשנים האחרונות דווקא מתחילה להתגבש בעולם — וגם בישראל — הגות שאפשר לכנותה "פוסט־ליברלית", אלא שתוכנה שונה בתכלית מזה שלנדאו מתארת. ראשית, משום שאת המאפיין של "מבנה בלי תוכן" ניתן לייחס דווקא לדמוקרטיה הליברלית עצמה, התובעת נייטרליות במרחב הציבורי ונמנעת מאימוץ תפישה של "טוב". שנית, משום שהנטייה הליברלית לשים דגש כמעט בלעדי על ערכים המבוססים על היחיד דוחקת ערכים המחזקים הון חברתי, כמו נאמנות לקולקטיב. ואכן, הפוסט־ליברלים מזכירים שבמיטבה, הזהות הלאומית — כמו הזהות הדתית והזהות האתנית — היא אחד האמצעים החשובים ליצירת "דבק חברתי" בחברה מגוונת ואינדיווידואליסטית. "דבק" זה מאפשר סולידריות חברתית, המאפשרת בתורה, למשל, צמצום של הפערים החברתיים.

דוגמה לעמדה פוסט־ליברלית ניתן למצוא ב"מעבר לגן ולג'ונגל", המאמר המכונן של פרופ' נסים מזרחי, שמבקש להבין את הסוציולוגיה של שיח זכויות האדם, ואת הפער שבין האוניוורסליות של המסר שלו לפרטיקולריות החברתית של תומכיו ושל מתנגדיו. במלים אחרות: מדוע נושאי מסר הזכויות נמנים עם מעמד חברתי מובחן, בעוד ש"קהלי המטרה" של המסר הזה — האוכלוסיות המוחלשות, ובראשן המזרחים בני המעמד הנמוך — מתנגדים לו בלהט רב, אף שהם יכולים ליהנות ממנו?

בניגוד להסברים מקובלים ובעייתיים בדבר בורות, הדרה או "תודעה כוזבת", מזרחי טוען, כי ההתנגדות לפוליטיקה האוניוורסלית נובעת הן מהתנגדות להשתייכות החברתית של מי שתומך בה ("מדינת תל אביב") והן מכך שהיא נתפשת כאיום זהותי חמור על עולם המשמעות היהודי, המבכר סולידריות מקומית ותחושת שייכות וחושש מפני פריצת גבולות הקולקטיב.

ניתן להדגים זאת בפרשת החייל היורה. לכאורה, הפרשה מחדדת את קווי השבר החדשים שסביבם הולכת ומתארגנת החברה הישראלית: קו השבר הקלאסי ימין־שמאל נסוג בפני המחלוקת על מקומם של ערכים ממלכתיים־דמוקרטיים בחברה הישראלית. אך האומנם רוב האנשים שמוצאים את עצמם משני צדי השסע החדש שונים זה מזה בערכיהם באופן כה מהותי? מלבד גרעין קיצוני וגזעני, נדמה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. מדובר בפרשנות שונה של המציאות ביחס לרמת האיום שישראל נתונה בה, יותר מאשר במחלוקת ערכית: אל מול אנשי זכויות האדם, הטוענים שלמרות הסכסוך המתמשך, ולמרות הסכנות, ישראל אינה נתונה תחת איום קיומי, ולכן אין הצדקה לנקוט פעולות חריגות המתאימות לשעת חירום, ניצבים אלו המאמינים שישראל מצויה במצב חירום מתמשך, שבו מותר וחובה לרופף את הכללים ו"לוותר" על זכויות האדם, כדי להציל חיים של חפים מפשע, כמאמר הכתוב: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

בהקשר זה, דומה שאין זה מקרי שקווי השבר החדשים המתהווים — אגב, לא רק בישראל — חופפים בחלקם גם את החלוקה המעמדית, בין מעמד ביניים ליברלי "נאור", שהוא גם "אזרח העולם" ("הגן הליברלי" בשפתו של מזרחי), לבין מעמדות נמוכים יותר, מסורתיים יותר, המשוקעים בלוקאליות ומחוברים יותר ל"שבט" היהודי ("הג'ונגל"). ובדומה למתרחש בעולם, בישראל רווחת יותר ויותר בקרב האליטות הכלכליות, החברתיות והאקדמיות האדרה של ערכים אינדיווידואליסטיים ושל אוניוורסליות חוצת־גבולות, ולצדה קושי להביע סולידריות והזדהות עם סמלים לאומיים. אלא שרוב אוכלוסיית ישראל נטועה במקום מגוריה ובקהילותיה, והגלובליזציה הכלכלית שקוסמת לאליטות היא בעיניה גם איום כלכלי ותרבותי.

בשנים האחרונות דומה, שהולכים ומעמיקים הייאוש והניכור של ה"גן" כלפי "הג'ונגל", ומשתרר הלך רוח המבטא ויתור על הניסיון למצוא מכנה משותף לחברה הישראלית. אלא שהכרה ואמפתיה מצד הליברלים לקיומם של עולמות משמעות אלטרנטיביים, עמוקים לא פחות משלהם, היא תנאי להיתכנות של קיום חברתי משותף, שרק הוא יבטיח לאורך זמן את אופיה הדמוקרטי של ישראל. במקום לראות כאן עימות בין "בני אור" ל"בני חושך", מוטב להבין, שאנו עדים למאבק בין תפישות "טוב" מתחרות בחברה מגוונת מאוד.

עם זאת, הניסיון להפוך ניצחון בקלפי לכלי להשתלטות גורפת על המרחב הציבורי (מ"רק לא ש"ס" ועד ל"חוקי הנאמנות" החדשים והמדאיגים) יוצר שיח צעקני וכוחני, ששוחק עד דק את הסולידריות החברתית. במקום זאת, הפוסט־ליברלים מציעים לפעול למען קידומה של דמוקרטיה של טוב משותף, כזו המבוססת על הפניית המבט אחד אל השני — במקום אחד מהשני. והלוא ההבנה שיש דרכים שונות לראות את המציאות ולפעול בתוכה — מבלי לוותר על הגנה על ערכי ליבה בסיסיים כמו כבוד, הוגנות וצלם אנוש — היא־היא הבסיס לדמוקרטיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *