דמוקרטיה היא מעשה קולקטיבי ולא אינדיבידואלי (התפרסם ב"העוקץ", 15.6.14) 15 15

דמוקרטיה היא מעשה קולקטיבי ולא אינדיבידואלי (התפרסם ב"העוקץ", 15.6.14) 15 15

בקרב השמאל הליברלי הישראלי רווח בשנים האחרונות הלך-רוח המבטא יאוש מהניסיון להשפיע על החברה הישראלית, וקושי להביע סולידריות והזדהות עם סמלים קולקטיביים. יש לכך דוגמאות למכביר, ובעיקר בעמוד הדעות של "הארץ". רק לאחרונה, למשל, קרא קרלו שטרנגר ("ישראל מתפרקת", "הארץ" 8.3; "איך נהנה מכספי המסים שלנו", הארץ", 29.3) לנטוש את "הפנטזיה" בדבר אתוס משותף בין קבוצות האוכלוסיה השונות בישראל; רוגל אלפר הגדיר את גביית המסים כ"פשע חברתי" ולא כבסיס לאמנה חברתית ("לא רוצה לשלם מסים", "הארץ 23.3); ונעמי דרום הסבירה בפירוט מדוע היא אינה עומדת בצפירה ביום השואה ("למה לא עמדתי בצפירה", "הארץ" 28.4).

הרמת הידיים הזו, המוותרת על הניסיון למצוא מכנה משותף, מייצגת תופעה רחבה יותר של ניכור של האליטות מהחברה בישראל. בדומה למתרחש בעולם, גם בישראל רווח בקרב האליטות הכלכליות, החברתיות והאקדמיות קידוש של ערכי אינדיבידואליזם ואוניברסליות, המתבסס על הניידות הגיאוגרפית והחברתית שמאפשרת הגלובליזציה. הזהות הלאומית נתפסת, על-פי רוב, כסרח עודף של עולם האתמול, והפוליטיקה כשדה פעולה של אינטרסנטים ושל מושחתים.

אלא שבשונה מהאליטות הגלובליות, מרבית האוכלוסייה בישראל היא מקומית – אנשים הנטועים במקומות מגוריהם ובקהילותיהם – והזהות הלאומית במיטבה היא אחד האמצעים החשובים ליצירתו של "דבק חברתי" בתוך חברה מגוונת ואינדיבידואליסטית. דבק זה מאפשר בתורו סולידריות חברתית שהיא התנאי לכינונה של מדינת רווחה ולחלוקה מחדש המתחייבת ממנה, ואשר מחייבת תשלום מסים גבוהים. הגלובליזציה הכלכלית שכה קוסמת לאליטות הגלובליות מחלישה את מדינת הרווחה ובעיקר את המערכת הדמוקרטית. היא אמנם מפתה אותנו באמצעות סמארטפונים וטיסות לואו-קוסט, אך היא גם מניידת משרות לסין, מובילה לכאן פליטים מאריתראה ובעיקר – מצמצמת את מרחב התמרון של ממשלות שנאלצות להבטיח יותר מכפי שביכולתן לקיים, ומעמיקות כך את חוסר האמון כלפיהן. כפי שכותב דני רודריק, כלכלן מוביל מאוניברסיטת הרווארד, עודף גלובליזציה בא, בסופו של דבר, על חשבון הדמוקרטיה.

את התוצאות אנו רואים, כמובן, ברמת המדיניות החברתית-כלכלית – למשל, מענק נוסף לאינטל על חשבון תמיכה בעסקים מקומיים – שמוכתבת ומעוצבת על-ידי כוחות השוק של התאגידים הגלובליים הרבה יותר מאשר על-ידי הבוחרים; וברמה המשפטית, בקידוש שיח הזכויות והאקטיביזם השיפוטי המסרסים את העשייה הפוליטית; ואפילו ברמה המרחבית, בהסתגרות הגוברת של האליטות במסגרת קהילות מגודרות מסוגים שונים – ממגדלים ועד לישובים קהילתיים, בבתי-ספר פרטיים במימון ציבורי ובלעדיו, ועוד. הסתגרות שמצמצמת את הזדמנויות המפגש הבין מעמדי ובמובן עמוק, אפילו את חופש התנועה של מי שאינו משתייך למעמד הגלובלי.

מתן מקום בלעדי לצורך האנושי החשוב במימוש עצמי ובאוטונומיה אינדיבידואלית משכיח מהליברלים את התלות הברורה והגוברת שלנו באחרים, וכן את הצורך של מרביתנו לחיות חיים חברתיים הנטועים במקום מסויים. הסופר ג'ונתן פראנזן ניסח את הדברים בצורה יפה:

באשר תנסה לאהוב את כל האנושות כולה תציב לעצמך אתגר ראוי, אבל באופן משעשע, תותיר את המיקוד על עצמך, על הרווחה המוסרית והרוחנית שלך. אולם, באשר תנסה לאהוב אדם ספציפי ולהזדהות עם המאבקים והשמחות שלו/ה כאילו היו שלך, בהכרח תוותר על חלק מעצמך.

אסור לנו, כמובן, לוותר על הישגי הליברליזם, אך יש לזכור שהשאלות העומדות כיום על סדר היום נוגעות לאופי פעילותם של המוסדות הפוליטיים ולאיכות היחסים החברתיים יותר מאשר לזכויות הפרט. במצב דברים זה, לא ברור שלליברלים יש תשובות טובות לבעיות הקשות שבפניהן ניצב עולמנו – אובדן האמון בדמוקרטיה, עולם עבודה לחוץ ולוחץ יותר מתמיד, בדידות ודיכאון גוברים, אי-שוויון גובר ותמיכה פוחתת במדינת הרווחה, שלא לדבר על משבר האקלים, איומי הטרור או מקלטי המס.

שמאל אמיתי אמור לתמוך בחיזוק הדמוקרטיה ולזכור שהפוליטיקה, על כל חסרונותיה, היא שדה פעולה קולקטיביסטי, וככזה – מוכוון לפשרות. כדי שהשמאל הליברלי ישוב להיות רלוונטי ובעל השפעה, עליו להתייחס ברצינות ובאמפתיה לתפישות מוסריות מנוגדות לשלו, ולאנשים המחזיקים בהן. ההבנה שיש דרכים שונות לראות את המציאות ולפעול בתוכה היא הרי הבסיס לדמוקרטיה. דיאלוג אמיתי, המאפשר סיכוי לשינוי, הוא-הוא הפוליטיקה, ולא ניתן להתחיל בו מתוך נקודת מוצא של ייאוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *