הבדלנים טועים: פרישה תחמיר את מצבה של בריטניה (ביחד עם ד"ר ליה אטינגר, התפרסם ב-NRG, 22.6.16)

הבדלנים טועים: פרישה תחמיר את מצבה של בריטניה (ביחד עם ד"ר ליה אטינגר, התפרסם ב-NRG, 22.6.16)

הרצח הנורא של חברת הפרלמנט הבריטית ג'ו קוקס, העלה עוד יותר את המתח סביב משאל העם שייערך בבריטניה מחר (ה') בנושא שאלת הישארותה של המדינה באיחוד האירופי. הסקרים הצמודים מצביעים על פיצול עמוק בקרב הבריטים. אל מול החשש הכבד והמוצדק של הממסד הפיננסי והפוליטי מהשלכות ה"ברקזיט" ניצבות שאלות נוקבות על ריבונות, הגירה וזהות. גם אם מותר לקוות שבריטניה תבחר בסופו של דבר להשאר באיחוד – בין השאר, בשל החשש מ"אפקט דומינו" שיחזק את הכוחות הלאומנים ברחבי אירופה – כדאי להבין את קווי המחלוקת בין הצדדים.

בעוד התומך הטיפוסי בהשארות באיחוד האירופי הוא איש מעמד הביניים הליברלי התומך בגלובליזציה והרואה בעצמו, במידה כזו או אחרת, גם "אזרח העולם", הרי שתומכי העזיבה הם, על-פי רוב, אנשי מעמד הפועלים, המשוקעים בלוקאליות שלהם ואשר נפגעו מאוד מהגלובליזציה הכלכלית.

אכן, וכמו במקומות רבים אחרים, חוסר-הביטחון הכלכלי הוא גם כר פורה להופעתם של פוליטיקאים קסנופוביים המנגנים על החשש הטמיר מפני הזר המאיים. זה מסוכן ומעורר חששות כבדים שאותם הרצח של קוקס רק מחזק. עם זאת, כדאי לזכור שההגירה הגדולה שמהווה, על-פי מדדים אובייקטיביים רבים, ברכה למדינה – "דם חדש", חדשנות, צמיחה כלכלית, גיוון תרבותי – נתפסת גם כאיום זהותי וכלכלי חמור על-ידי מי שחייהם בעשורים האחרונים מתאפיינים בחוסר ביטחון תעסוקתי, בהתפוררות קהילתית ובעוני גובר.
במשאל העם הזה גם השמרנים שבשלטון וגם מפלגת הלייבור שבאופוזציה רוצים להישאר באיחוד, ולכן אפשר לומר שהקולות של היציאה מהאיחוד מייצגים בעצם ייאוש מהממסד ומהמערכת הפוליטית. מציאות החיים הקשה של הפועל העני מעיירת הכורים הקטנה, ושל כל ההמונים העובדים בערים ומרוויחים שכר מינימום שאינו מספיק לשכר מחיה היא המובילה ליאוש הזה.

היציאה מהאיחוד נתפסת כהצלה מתהליך הגלובליזציה הפוגעני, למרות שאין כל סימן לכך שממשלת בריטניה תמתן את מדיניות הגלובליצזיה כתוצאה מהיציאה. נהפוך הוא, דווקא אחד מראש תומכי הפרישה, בוריס ג'ונסון, הצהיר שבמידה ובריטניה תפרוש היא תוכל לקצץ בהגנות הסוציאליות שהאיחוד האירופי מחייב.

משאל העם מזכיר לנו – גם בישראל – שכמו בביטחון, גם בכלכלה – גבולות הם חשובים, ושכאשר הם פרוצים מדי – להון ספקולטיבי, לסחר פרוע או למהגרי עבודה – הראשונים להיפגע הם המשתייכים לאוכלוסיות המוחלשות – אלו שהפנסיה שלהם נחתכת, שמקום העבודה שלהם נודד אל מעבר לים או ששכונותיהם עוברות את סף הקיבולת האנושי.

היום הזה מזכיר לנו את הסכנות הכרוכות במציאות כלכלית שמעמיקה את הפערים החברתיים ומפוררת את הסולידריות החברתית. הוא גם מזכיר לנו, שבמיטבה, הדמוקרטיה עשויה לאפשר גם לחלשים יותר "לשים רגל בדלת", ולהישמע. אך החשש הגדול הוא שבמקרה זה גם אם הקול ישמע, הדלת תחזור ותיטרק. היציאה מהאיחוד לא תוביל לשינוי המבוקש. תיקון אמיתי אפשר ליצור רק מתוך שיתוף פעולה וסולידריות ולא בדרך של בדלנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *