הביטו בחרדים ותראו אותנו (נכתב עם ד"ר נח עפרון, פורסם באתר "הארץ" ב-4.7.2010)

הביטו בחרדים ותראו אותנו (נכתב עם ד"ר נח עפרון, פורסם באתר "הארץ" ב-4.7.2010)

כעת, עם שוך הסערה, כדאי לעצור לרגע ולראות מה אפשר ללמוד מפרשת עמנואל. הדעה שרווחה בשיח הציבורי היתה שההפרדה בין הבנות ב"בית יעקב" היא עדות נוספת לגזענות החרדית, העלולה לדרדר את ישראל לתרבות חשוכה בסגנון ימי הביניים. הפגנת ההמונים נגד החלטת בג"ץ נתפשה כהתקפה חזיתית על הערכים הליברליים של החברה הישראלית ובראשם – עקרון השוויון ללא הבדל דת, גזע או מין.

ואולם הפרשנות הזאת מעוררת לפחות שתי בעיות. ראשית, איש מקרב המנהיגים החרדים לא הביע תמיכה פומבית בהפרדה על רקע עדתי. הטענה החרדית ששבה ועלתה היתה שההפרדה בין התלמידות נעשתה בשל הבדלים במידת הדתיות שלהן. מובן שזו היתה טענה חלולה: תקנון בית הספר, כמו גם עדויות נוספות, מצביעים על כך שטענת הדתיות נועדה בפועל לכסות על אפליה עדתית. ואולם, העובדה שהמנהיגים החרדים עשו כל מאמץ כדי להרחיק מעצמם את ההאשמה בגזענות מעידה שהם מבינים שאפליה בוטה, בוודאי על רקע עדתי, היא בלתי קבילה בשיח הציבורי הישראלי.
עובדה זו אינה הופכת כמובן את האפליה בעמנואל לקלה יותר לעיכול, אך היא מלמדת שערכיהם המוצהרים של החרדים העומדים מאחוריה כנראה אינם כה רחוקים מאלו של הציבור הכללי.

שנית, ואף חשוב מכך: נכון, בית הספר "בית יעקב" הפלה תלמידות מזרחיות באופן בוטה ומקומם. אך יותר משעובדה זו ממחישה את ההבדל בין החרדים לבין הציבורים האחרים, היא בעצם מדגימה את עומק הדמיון ביניהם. בשנים האחרונות, כחלק מתהליכי ההפרטה העמוקים המתרחשים במערכת החינוך, צצו בכל רחבי הארץ בתי ספר ייחודיים: בתי ספר דמוקרטיים, בתי ספר לאמנויות, בתי ספר אנתרופוסופיים ועוד. במגזר הדתי-לאומי הופיעו בתי ספר תורניים ואולפנות יוקרתיות, הממיינים את תלמידיהם בין השאר על סמך קריטריונים של דבקות דתית. גם במגזר הערבי בתי הספר הנוצריים הפרטיים פורחים. אכן, בתי הספר הללו מביאים עמם רוח חדשה שיכולה "לנער" את מערכת החינוך, ברם אסור שהרוח זו תבוא על חשבון ערך השוויון בחינוך. בפועל, בתי הספר הללו עורכים סלקציה בקבלת תלמידים וגובים שכר לימוד של אלפי שקלים בשנה ¬ פעולות הגורמות להפרדה בין אוכלוסיות על רקע סוציו-אקונומי ועל פי רוב גם על רקע עדתי ולאומי. התהליכים האמורים מצמצמים את שוויון ההזדמנויות המהותי, תורמים להעמקת הפערים החברתיים בין המרכז לבין הפריפריה ומרחיקים את הסיכוי לטפח סולידריות חברתית, וכל זאת עוד לפני שדיברנו על האפליה המתמשכת של הציבור הערבי בהקצאת משאבים, על ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, או על מתחמי המגורים המגודרים.

במלים אחרות, בכל מה שנוגע להפרדה, לאפליה, לגזענות – החרדים הם בעצם ישראלים לכל דבר. קל מדי לאפשר לפחד מפני החרדים ולדעות הקדומות כלפיהם להסתיר מאתנו את ההכרה שבכולנו מסתתרת עמנואל קטנה. קשה, כמובן, להפריז בחשיבות של הצורך בקבלה של מרות המשפט (גם אם מותר לחשוב שהחרפת העימות בין בית המשפט לבין החרדים לא היתה מחויבת המציאות); בהחלט ראוי גם לחשוש ולהזהיר מפני שבירת ההסכמה על כללי המשחק הדמוקרטיים. ואולם, פרשת עמנואל מזכירה לנו שהחברה הישראלית בכללותה סובלנית מדי כלפי אפליה וחוסר שוויון, ושמה שמקומם אותנו כל כך כשהוא קורה בעמנואל, ראוי שיקומם גם כאשר הוא מתרחש בכל מקום אחר, לאו דווקא בקרב חרדים: בירושלים, בפרדס חנה, בנצרת, או בתל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *