הדברים הסמויים מן העין (התפרסם באתר J14 ב-21.1.2013)

הדברים הסמויים מן העין (התפרסם באתר J14 ב-21.1.2013)

כמה מכם שמעו על ועדת צמח? סביר להניח שאם אינכם קוראים ערניים של העיתונות הכלכלית – לא נתקלתם במסקנותיה, ובוודאי שלא חשבתם לכלול אותן בגדרי השיקולים עבור מי להצביע בבחירות הקרובות. אך אילו היו מספרים לכם שמסקנותיה של הועדה הזו, שהוקמה על-ידי שר האנרגיה והמים, עוסקות בשאלה האם ראוי לייצא את מרבית הגז הטבעי שהתגלה בחופי ישראל? שאימוצן יעשיר (מאוד) מספר מצומצם של יזמים פרטיים אך יותיר לישראל רזרבות גז ל-25 שנה בלבד? שהותרת הגז בישראל יכולה לחולל מהפיכה סביבתית-בריאותית, ובראשה צמצום רמות זיהום האוויר? שישראל תוכל, לראשונה בתולדותיה, להיות בלתי תלויה במקורות אנרגיה חיצוניים? תודו שזה נשמע כמו משהו שיכול לעניין אפילו את הבוחר הישראלי המנומנם.

אז מדוע אנחנו לא שומעים על זה? מדוע קל לנו הרבה יותר להתחבר, למשל, לדיון אודות הדברים שאמר (או לא אמר) נפתלי בנט בעניין הסירוב (ההיפותטי לחלוטין) לפקודה לפנות מאחזים? כנראה שמשום שכאן אנו מרגישים בבית: צה"ל, שטחים, התנחלויות, ימין, שמאל. הרב שהסית מול הפרופסור ששידל. ההשוואה בין סרבני שטחים לסרבני פינוי. הטיעונים בעד ונגד מתחברים בראשנו מעצמם. האוטומטיות המנוונת הזו שהשתלטה על השיח הציבורי, צובעת את הפוליטיקה כזירה של "ראשים מדברים" העוסקים שוב ושוב באותן נישות מאוד מוגדרות. הוויכוח האינסופי הזה על עתיד השטחים על כל נגזרותיו – יהודית/דמוקרטית, ציות/מרי אזרחי, שירות/השתמטות – הצליח לאבן את החשיבה הפוליטית שלנו, ומותיר אותנו נבוכים, אדישים וחסרי עמדה בשאלות כדוגמת בעלות הציבור על משאבי הטבע שלו, או האם ועד כמה עלינו להתחשב באינטרסים של הדורות הבאים. אלו הן אכן שאלות שמסבכות את הדיכוטומיה הפוליטית שלה אנו רגילים, ומערערות על מושגי השמאל והימין השגרתיים. האם אכן "ימני" לתמוך בייצוא נכסי הטבע של המדינה? האם הענקת היתרי חיפוש גז ליצחק תשובה, ללא מכרז, לאחר שכבר התגלו סימני גז (כפי שעשה שר התשתיות דאז, בנימין בן אליעזר) היא מעשה "שמאלי"?

ישראל זקוקה לפוליטיקה חדשה – לא כסיסמת בחירות שנשמעת טוב אלא כדי לקרב באמת את המפה הפוליטית ואת השיח הציבורי שהיא מייצרת לבין הצרכים והרצונות של הרוב המכריע של הישראלים – יהודים כערבים, דתיים כחילוניים, פריפריה כמרכז: דיור נגיש, חינוך איכותי, בריאות שוויונית, תעסוקה הוגנת ודמוקרטיה תוססת. בשיאה, המחאה החברתית הצליחה להציף לקדמת הבמה חלק מן השאלות הללו, ובכך לסדוק את הניכור והאדישות שריפו את ידיהם של רבים מבין הבוחרים הישראלים בעשורים האחרונים. היא הצליחה, ולו במקצת, להפסיק את השיסוי הכוחני של קהילות שונות אלו באלו, ולהצביע על אופק משותף אפשרי שהאזרחים יכולים להשפיע עליו ולעצב אותו.

אנו זקוקים לאמנה חברתית המייצרת "ממלכתיות חדשה" – כזו שתהא קשובה לזהויות הקהילתיות השונות מבלי לוותר על חיפוש אחר טוב חברתי משותף. רק כך ניתן יהיה להיחלץ מהשיח הפוליטי העקר והתקוע שבו אנו מבוססים, ואולי – יש לקוות – להנביט הצעות יצירתיות חדשות לפתרון בעיותינו הישנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *