הזיקנה היא נכס, ולא נטל (פורסם ב-The Marker ב-24.5.2012) (גרסה לא ערוכה)

הזיקנה היא נכס, ולא נטל (פורסם ב-The Marker ב-24.5.2012) (גרסה לא ערוכה)

ב-2020 12.2% מהישראלים יהיו זקנים. בהינתן שתוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות במדינות ה-OECD, חשוב שכחברה נדע "להחליף דיסקט", הן ברמת הפרט, והן ברמת המדיניות הציבורית. יום אחד הלא כולנו – נשים וגברים, עשירים ועניים, יהודים וערבים – נגיע לגבורות.
בזיקנתנו, מדינת ישראל מותירה אותנו איש-איש לגורלו. אכן, חוק פנסיה חובה מבטיח לראשונה פנסיה מינימלית לכולם, אך זו רק "רצפה" של זכויות, ומולה נמשכת השחיקה בקצבאות הזקנה, גדל מספר הביטוחים הרפואיים הפרטיים והאשפוז הסיעודי טרם נכלל בסל הבריאות. אך זיקנה איננה רק בעיה אינדיבידואלית. זוהי שאלה חברתית ממדרגה ראשונה. מכאן שאף שתיקונים כלכליים הכרחיים כמובן כדי לצמצם למינימום את פערי הבריאות הלא-מוסריים בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם, התמקדות בלעדית בהם מבטאת גישה צרה מדי. הלא הקשר הבין-דורי והתלות ההדדית בינינו אינם נוצרים בביטוח הלאומי, אלא במשפחה: הורים מגדלים ילדים, סבים עושים בייביסיטר לנכדיהם וילדים דואגים להוריהם המבוגרים. המשפחה – והקהילה שבקרבה היא פועלת – הן אפוא שחקן מפתח בהבניית היחסים הבין-דוריים.
עלינו לדמיין מסגרת חברתית שתאפשר מגוון של פתרונות שיתנו מענה לזיקנה המיוסרת, ובה בעת, יאפשרו לפנסיונרים של המאה ה-21 שהם רבים, משכילים, בריאים ומאריכי ימים יותר מאי-פעם, להמשיך ולתרום לחברה תוך שימור איכות חייהם. לשם כך, צריך להקדים לשיקול הכלכלי הכרעות ערכיות, תרבותיות ופוליטיות.
ראשית, ראוי ליצור הזדמנויות להשתתפות אזרחית שתנצל את הפנאי והניסיון של הזקנים. מערכת החינוך, למשל, יכולה להוות אתר למפגשים בין-דוריים שבהם יתוודע הדור הצעיר ל"זקני השבט" באמצעות תכניות לימודים, לימוד שפות או סתם שיחות על החיים.
עיצוב מחודש של המרחב הפיזי השכונתי יצמצם את הצורך במעבר של זקנים לדיור מוגן. תכנון עירוני צפוף ישמר מקומות מפגש רב-דוריים כמו פארקים ומרחבים ירוקים. ניתן אף להחיות גנים ציבוריים באמצעות העברת האחריות על ניהולם לידי קבוצות גימלאים (כפי שנעשה באיטליה).
שוק העבודה מהווה רכיב מרכזי בהתמודדות החברתית עם הזיקנה. החקיקה הקיימת כנגד גילנות (אפליה על בסיס גיל) חשובה כמובן, אך נדרש גם שימוש באמצעים "רכים" לשם שינוי התרבות העסקית הקיימת: שילוב בין שלב הגיוס לשלב היציאה לגימלאות באמצעות תכניות mentoring שבהם הוותיקים מעבירים ידע וניסיון לחדשים; או הרחבת הנגישות לידע ועדכון הכישורים הדרושים לאנשים מבוגרים בשוק העבודה. יש לסייע גם לזקנים המבקשים להמשיך לעבוד ובמקביל מטפלים בבן-זוג (תמריץ שיוכל למנוע מעבר לדיור מוגן). דאגה זו לאיכות המשרות תצמצם את השחיקה ותאפשר הליכי פרישה גמישים והדרגתיים שיותאמו לצרכים האישיים.
נדרשת גם מדיניות כלכלית שתצמצם את חוסר הביטחון הכלכלי המחייב זקנים להמשיך לעבוד בעבודות בשכר נמוך. הקמת רשת ארצית של מיקרו-אשראי ושל קרנות הון-סיכון מקומיות המוכוונות לזקנים ומתן אשראי מדינתי לעסקים שמקימים זקנים יעודדו יזמות עסקית בקרב זקנים המעוניינים בכך.
פיתוח שירותי טיפול קהילתיים יותר יצמצם את התלות בייבוא מהגרי ומהגרות עבודה. ביפאן, למשל, קיימים "כרטיסי איכפתיות" שמעניקים נקודות זכות למי שמסייע לזקנים בני הקהילה, ושמאפשרים לו לנצל את הנקודות לשם קבלת טיפול בעצמו או להעבירן לבני משפחה נזקקים. ניתן גם לתת הקלות מס לאנשים שמתגוררים בקרבת הוריהם המבוגרים.
החברה שלנו מזדקנת. לתהליך זה יהיו כמובן השלכות חברתיות ומחירים כלכליים לא פשוטים. אך זוהי גם הזדמנות חשובה. שילוב הזקנים בקהילה באמצעות כלים מגוונים אלו יאפשר להטמיע את הידע, החוויות, המסורות והעושר התרבותיים שצבר הדור הוותיק במסגרת חיי היומיום. ראיית הזיקנה כנכס ולא כנטל תחזק את ההון החברתי ולאורך זמן גם תצמצם את ההוצאה הציבורית על בריאות, סיעוד או דיור מוגן. חברה זקנה יותר יכולה להיות גם חברה חכמה יותר, קהילתית יותר וסולידרית יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *