החמיצה את ההזדמנות (פורסם ב"מקור ראשון", 27.9.2011)

החמיצה את ההזדמנות (פורסם ב"מקור ראשון", 27.9.2011)

אילו מישהו היה מספר לי לפני שלושה חודשים שרה"מ בנימין נתניהו יאמץ בהתלהבות את המלצותיה של ועדת מומחים שמציעה, בין השאר, להעלות מיסים גם לעשירים; להקצות סכומי כסף לא מבוטלים לשיקום אחריות המדינה על אזרחיה; ולהחזיר את הממשלה לתפקיד מרכזי בניהול הכלכלה – הייתי מביט בו במבט חומל ומשועשע גם יחד. הרי אותו נתניהו דחה שוב ושוב את המלצות בנק ישראל לעצור את תוואי הפחתת המיסים; אותו נתניהו תיאר בבוז את השירות הציבורי כ"איש שמן"; ואותו נתניהו קידם בהתלהבות את מדיניות ההפרטה הגורפת של השירותים החברתיים, החל מבתי סוהר וכלה בהוסטלים למפגרים. במונחים כלכליים, מדובר כמעט בהמרת דת, ועל כך ראוי המסמך היסודי והמקיף שהציגה אתמול ועדת טרכטנברג להערכה. אמנם עדיין נדרש אישור הממשלה והכנסת, וגם יישום המלצות הוועדה עלול להמשך שנים. אבל אחרי הקיץ האחרון – שבו מאות אלפי ישראלים חדשים הראו לנו שישראל היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות – מותר לקוות לטוב.

מדוע בכל זאת הביעו מובילי המחאה, כמו גם ראשי ועדת המומחים האלטרנטיבית את אכזבתם מהמלצות הוועדה? נראה שהסיבה היא לא רק גודלן של הציפיות אלא בעיקר העדרם של כמה היבטים חשובים מן ההמלצות: ראשית, להיטותה של הוועדה לרצות את מעמד הביניים הנשחק כמעט והשכיחה ממנה את אחת מבעיות היסוד של המשק הישראלי – שכר העבודה הנמוך. שימו לב לנתונים: כ-70% מהעובדים מרוויחים פחות מן השכר הממוצע במשק (כ-8500 ₪); יותר מ-50% מהעבדים כלל אינם מגיעים לסף המס שממנו בכלל משלמים מס הכנסה; וכ-40% מהישראלים הצהירו שלא היו יכולים לעמוד בהוצאה דחופה כמו טיפול חירום בשיניים. השילוב בין יוקר מחיה בלתי-אפשרי לבין משכורות נמוכות מדי הופך את חייהם של אזרחים רבים לחסרי אופק.
בפני הממשלה עומדות מגוון אפשרויות להתמודדות עם מצב דברים קשה זה: לא רק שהיא מעסיק ישיר וגדול, שראוי כי יהיה נדיב יותר (למרבה הבושה, אלפי עובדי (ובעיקר עובדות) מדינה מקבלים כיום פחות משכר מינימום), אלא שהיא גם מתקשרת בעשרות אלפי חוזים עם קבלני עבודה ונותני שירותים (שהם לא פעם עובדי מדינה לשעבר שהפכו לעובדי קבלן מקוצצי זכויות). היא יכולה להתנות את ההתקשרויות עמם – כמו גם את המענקים שהיא נותנת לחברות גדולות המשקיעות בפריפריה – במתן שכר הוגן ולא מנצל. וכמובן, הממשלה יכולה להחליט שהיא מעלה את שכר המינימום לרמה שתאפשר למקבליו קיום אנושי מכובד. חבל שוועדת טרכטנברג לא עסקה בכך.

היבט חשוב נוסף הנעדר מהמלצות הוועדה הוא חוק ההסדרים, שנמצא עימנו מאז נחקק לראשונה כהוראת שעה זמנית ב-1985 במסגרת "תכנית הייצוב". החוק עצמו הוא בעל שתי זרועות משולבות: האחת – הקפאה של חוקים, בעיקר בעלי השלכות כלכליות וחברתיות. כך, למשל, חוק חינוך חובה לגיל הרך שיישומו מהווה נדבך מרכזי בהמלצות הוועדה, נחקק כבר ב-1988(!), אך הוקפא מאז בלחץ משרד האוצר. מידת הלגיטימיות הדמוקרטית והמוסרית של הפרקטיקה הזו מוטלת כמובן בספק. הוא הדין גם לגבי הזרוע השנייה של החוק – היותו "מסלול מהיר" לקידום רפורמות מבניות במשק המבוססות, רובן ככולן, על הפרטת שירותים חברתיים וציבוריים. ההצבעה באישון לילה על מאות סעיפי החוק נעשית בצמוד להצבעה על תקציב המדינה, באופן המצמיד אקדח לרקתם של חברי הכנסת, שהרי אי-העברת תקציב מובילה לבחירות. חוק ההסדרים, על שתי זרועותיו, היה אפוא האמצעי המרכזי שבאמצעותו רוסקה מדינת הרווחה והורחבו הפערים החברתיים, כמעט ללא דיון ציבורי. העובדה שועדת טרכטנברג לא המליצה לבטל את השימוש בו היא ללא ספק אחת מחולשותיה המרכזיות. יתרה מזו, הדבר אף עלול לפעול לרעתה: אל תתפלאו אם באחד מחוקי ההסדרים הבאים משרד האוצר יגניב לתוכם סעיפים המבטלים את מימוש המלצותיה.

ההמלצות גם אינן מקדמות שינוי באופי ההתנהלות הפוליטית. המחאה העלתה לתודעה את הניכור ההולך וגובר בין הציבור לנבחריו, ובמקביל, את כמיהתם של רבים בציבור לדגם של דמוקרטיה השתתפותית יותר. הוועדה אמנם שיתפה את הציבור באופן חלקי בעבודתה, וגם המלצותיה מזכירות באהדה את הנושא, ואולם אין בהן הצעות קונקרטיות לפתיחת ערוצי הידברות קבועים ולפיתוח תשתיות לשיתוף ציבור כחלק אינהרנטי של מדיניות הממשלה. זוהי החמצה שכן כך היתה נוצרת שקיפות רבה יותר, היו מתקבלות החלטות יעילות יותר ובסופו של דבר – היינו זוכים לדמוקרטיה עשירה יותר.

לסיכום, אף שדוח טרכטנברג עושה, ללא ספק, שימוש מתוחכם בעולם המושגים של המחאה, הוא אינו מצליח ללכוד את רוחה ואת תביעתה לתיקון מהשורש ולחשיבה מחודשת על מבנה החברה שלנו, מעבר לאקסיומות הכלכליות השולטות כיום. חבל, משום שהמחאה סדקה את מחסום האדישות המשתק שאפיין את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ואיפשרה לדמיין מחדש בריתות והסכמות חדשות בין הקהילות המגוונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, קהילות שלכולן אינטרסים דומים: דיור נגיש, חינוך איכותי, בריאות שוויונית, תעסוקה הוגנת ודמוקרטיה תוססת. אין ספק, שינוי כלכלי הוא רק רמז לתיקון חברתי רחב בהרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *