הניגוד בין ימין ושמאל הוא כוזב (התפרסם ב"תרבות וספרות", הארץ 28.4.17) (גירסה לא ערוכה)

הניגוד בין ימין ושמאל הוא כוזב (התפרסם ב"תרבות וספרות", הארץ 28.4.17) (גירסה לא ערוכה)

נצחונו המדהים של דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב הביא אינטלקטואלים רבים ברחבי העולם לעריכת חשבון-נפש. מאות מאמרים נכתבו בניסיון להסביר כיצד קרה הלא ייאמן. זהות, מעמד, גזענות, שובינזים, טוטליטריות: מספר ההסברים כמספר הכותבים. היכרות עם תורתו של פילוסוף צרפתי בן-זמננו יכולה אולי לסייע לשפוך אור על התעלומה.

ז'אן-קלוד מישאה (Jean-Claude Michéa) זכה לאחרונה לציון-דרך לא שגרתי: הידיעה על צאתו לאור של ספרו האחרון "האויב שלנו, הקפיטל" (Le Capital, Notre Ennemi) הופיעה ב-11 בינואר 2017 בכותרת הראשית של היומון "לה מונד" שתיאר אותו כ"הוגה איקונוקלסטי". אכן, יש דברים שיכולים לקרות כנראה רק בצרפת. הפילוסוף, יליד 1950, שמעולם לא לימד באוניברסיטה אלא שימש כמורה לפילוסופיה בתיכון במונפלייה, הפך לדמות ציבורית מסקרנת ומעוררת מחלוקת, וכדרכן של דמויות שכאלו, קיבץ סביבו תומכים נלהבים ומבקרים נוקבים. האהדה הגדולה אליו בקרב צעירים הובילה אף פרשנים לדבר על הופעתו של "הדור של מישאה" (La Génération Michéa), וחלק מתומכיו מתארים את המפגש עם תורתו במונחים של נטילת הגלולות האדומות, פוקחות העיניים ומשנות התודעה, בסרט הפולחן "מטריקס".

התזה הבסיסית של מישאה שעוברת כחוט השני בספריו (את הראשון שבהם פרסם רק בגיל 45), ושאותה הוא מבליט שוב ושוב גם בראיונות שהוא מעניק (לעולם לא לטלוויזיה) היא כפל הפנים של הליברליזם: ליברליזם כלכלי שמבקש להרחיב את תחום חלותו של השוק על מכלול הפעילות האנושית, בכל רחבי הפלנטה; וליברליזם פוליטי ותרבותי שמבקש להרחיב עוד ועוד את זכויות הפרט ולהסיר כל מגבלה בפני ההתנהגות האנושית. לדעת מישאה, וזה החידוש שלו, קיים קשר גורדי, כלל לא מקרי, בין שני סוגי הליברליזם המעמידים את האינדיבידואל במרכז, שכן על מנת להשליט את עצמה ואת חזונה לחברת צריכה טוטאלית, כלכלה ימנית (הדוגלת בליברליזם כלכלי שלפיו "הכל סחיר") חייבת כבת-ברית תרבות שמאלית (המצדדת בליברליזם תרבותי שלפיו "הכל מותר") שיכולה לפתוח בפניה עוד ועוד, באמצעות הרחבת הזכויות, נתיבים חדשים למסחור החיים האנושיים: צמיחה בלתי-מוגבלת בעולם ללא גבולות. במילים אחרות, ההגיון הליברלי העמוק, שלדידו כל השתייכות שאינה נעשית מתוך בחירה אישית (כמו משפחה, דת, לאום…) היא דכאנית מטיבה, רואה, בסופו של דבר, בשוק הגלובלי נטול הגבולות את אתר הסוציאליזציה (חיברות) היחיד שעולה בקנה אחד עם החירות האינדיבידואלית לפעול ללא מגבלות כלשהן.

בניסוח פרובוקטיבי של העמדה שלו, טען מישאה כי פסטיבל קאן, המדגיש את אופיו האמנותי של הקולנוע, איננו מהווה את הניגוד לכנס דאבוס (הכנס השנתי שמפגיש מדי שנה את מנהיגי העולם עם ראשי התאגידים הגדולים) אלא דווקא את גילומו הפילוסופי בכך ששני האירועים מאדירים את תפקידו של האינדיבידואל חסר המגבלות. לפי מכתם אחר שלו, פרידריך האייק (הכלכלן האוסטרי חתן פרס נובל שהגותו שהגדירה חירות כ"זכות לייצר, למכור ולקנות את כל מה שניתן לייצר או לקנות" עיצבה, ביחד עם מילטון פרידמן, את הליברליזם הכלכלי בן-זמננו) ומישל פוקו, הנביא הפוסט-מודרני שראה בחובות מוסריות ביטוי ל"דיקטטורה של הזולת", הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע – האחד מנביע מתוכו את השני, וההיגיון ההיסטורי והאינטלקטואלי המנחה את שניהם הוא זהה. מכאן גם שאין אפשרות לשנות את הליברליזם האחד, מבלי לחולל שינוי גם בליברליזם האחר.

אם אמנם, כפי שטוען מישאה, הליברליזם הכלכלי והליברליזם התרבותי שלובים האחד בשני, כי אז הניגוד המוצג כיום בין מפלגות הימין והשמאל ברחבי העולם המערבי הוא, במידה רבה, כוזב. זה מסביר מדוע לא קיים כמעט שום הבדל במדיניות הכלכלית שנוקטות ממשלות ימין וממשלות שמאל, עד כדי כך שבמדינות רבות – גרמניה וספרד, למשל – התקבע בשנים האחרונות מודל "ממשלת האחדות" בין שני הגושים. בהקשר זה, אין ספק שעלייתה של מפלגת סיריזה נעוצה, במידה רבה, בהתנגדות העממית לשליטתו המתמשכת של המודל הדו-גושי הזה גם בפוליטיקה היוונית. מצב דברים זה הוא אחד המקורות המרכזיים למשבר העמוק שבו נתונות כיום הדמוקרטיות במערב, שבא לידי ביטוי בחוסר אמון מוחלט בפוליטיקאים, בחולשת המפלגות, בשיעורי הצבעה נמוכים, בעלייתן של "מפלגות אנטי" כדוגמת תנועת "חמשת הכוכבים" באיטליה ובהתחזקותן המדאיגה של מפלגות הימין הקיצוני המציעות אלטרנטיבה לדמוקרטיה הליברלית. מישאה מתאר זאת בצורה ציורית: אנו חופשיים לבקר את הסרט שהמערכת הדמוקרטית מקרינה בפנינו, אך אין לנו שום אפשרות – לא משנה למי נצביע – לשנות את התסריט שלו.

במובנים רבים, הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב נתנו ביטוי מרתק לתזה של מישאה. השמאל הליברלי – ביל והילרי קלינטון, טוני בלייר וברק אובמה היו נציגיו הבולטים – דגל בעשורים האחרונים במה שהפילוסופית ננסי פרייזר כינתה (במאמר שפורסם בינואר 2017 בכתב העת Tikkun ותורגם לאתר "העוקץ" על-ידי יוענה גונן) "ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי" או, במילותיו של מישאה, ברית בין הליברליזם הכלכלי לבין הליברליזם התרבותי: התנועות החברתיות והרב-תרבותיות החדשות הדוגלות בקידום זכויות המיעוטים (נשים, שחורים, הקהילה הלהט"בית…) חברו לכוחות התאגידיים הגדולים של וול-סטריט ושל עמק הסיליקון (כמו גוגל, אובר ופייסבוק). ברית זו לוותה במדיניות שחיזקה מאוד את כוחו של ההון על פני העבודה באמצעות הסכמי סחר גלובלי, החלשת איגודי העובדים, ריסוק הביטחון התעסוקתי והעמקת אי-השוויון החברתי, אך היא עשתה זאת, כותבת פרייזר, "בציפוי מבריק של כריזמה משחררת שהושאלה מן התנועות החברתיות החדשות". לדעתה, מצביעיו של דונלד טראמפ, שרבים מהם נותרו מאחור כתוצאה מהמדיניות הזו, הנחילו "תבוסה לברית בין האמנסיפציה [התרבותית] לפיננסיאליזציה". מישאה היה בוודאי חותם על ההסבר הזה, אך הוא היה מוסיף שאי-ההבנה שהברית הזו היא הכל חוץ ממקרית, היא עצמה אחד הגורמים המרכזיים להפסדה של קלינטון ולתדהמה שאחזה בליברלים לנוכח עליית טראמפ. מנגד, מי שמבינות על בשרן כי התמיכה השמאלית בליברליזם התרבותי חסר-הגבולות צועדת יד ביד עם הליברליזם הכלכלי הדורסני הן השכבות העממיות, והיאחזותן בערכים "שמרניים" כדרך להתגונן מפני המערכת הקפיטליסטית היא אחד ההסברים החשובים לריחוק ולניכור שנוצר בעשורים האחרונים בינן לבין מפלגות השמאל. אלו, מצידן, מפנטזות לא אחת "להחליף את העם" מבלי להבין שהליברליזם התרבותי שאותו הן מקדמות חותר תחת רשת הביטחון ותחושות המשמעות שמספקות המסגרות המשפחתיות, הקהילתיות והדתיות.

את הרקע למיזוג בין הליברליזם הכלכלי לבין הליברליזם התרבותי מוצא מישאה בפרשת דרייפוס, שבה נולד השמאל הצרפתי בצורתו המוכרת לנו היום. שילוב הידיים בין תנועת הפועלים הסוציאליסטית לבין המחנה הרפובליקני-בורגני, תוצר הנאורות, המאמין בקידמה ומתנגד לריאקציה ולעולם הישן נעשה בשם "הגנת הרפובליקה". מנגד, ניצב איחוד הימין של הכוחות הקתוליים, האנטישמיים והלאומניים, ואיום ההפיכה ריחף באוויר. איחוד הכוחות בין הליברלים לסוציאליסטים הציל את הישגי המהפכה הצרפתית והוביל במשך השנים לניצחונות חברתיים חשובים (בעיקר בממשלתו של ליאון בלום), עד להבסתו הסופית, עם נפילת ממשלת וישי בתום מלחמת העולם השנייה, של המחנה שדגל בהשבת "המשטר הישן" על כנו. ואולם מאז, ובפרט לאחר מאי 1968, טוען מישאה, הלכה והתמוססה בהדרגה התפיסה הסוציאליסטית, ובראשה ביקורתה המוחצת על הקפיטליזם התעשייתי ועל פגיעתו בצלם האנוש של העובדים. זאת, בין השאר, כתוצאה מן ההיקסמות של מנהיגי הפועלים מן ההתפתחות התעשייתית והצמיחה הכלכלית ומראייתן כשלב הכרחי בדרך ל"קידמה". עמדות אלו השתלבו היטב עם האידיאולוגיה הליברלית והאינדיבידואליסטית שמתקפת ומאשררת כל התפתחות טכנולוגית ושוקית של הקפיטליזם, והפכו, עם השנים, את השמאל למכשיר פוליטי שנועד בפועל לתת לגיטימציה תרבותית, בשם ה"קידמה", להתפשטותה של הציביליזציה הליברלית והקפיטליסטית, תוך נטישתם מאחור של המעמדות המוחלשים: "אי-אפשר לעצור את הקידמה" הפך, לדברי מישאה, מהר מדי ל"אי-אפשר לעצור את הקפיטליזם". במקביל, ההצגה השכיחה, בעיקר בשיח התקשורתי, של הליברליזם כ"רע במיעוטו" מאפשרת לו לעקר כל ביקורת המושמעת כנגד הרחבת פעילות השוק, באמצעות האיום מפני השילוש הקדוש – "פופוליזם", "פרוטקציוניזם" ו"טוטליטריזם".

מישאה מתאר את השמאל כלוקה ב"תסביך אורפיאוס": אמונתו, הדתית ממש, באתוס הקידמה – הלינארית והאינסופית –  אוסרת עליו, כמו במיתוס היווני, להביט לאחור ולחוש יחס חיובי כלשהו כלפי העבר, ואף לא להסכים לאפשרות שייתכנו מצבים שבהם העבר היה טוב יותר. אלא שכפי שמישאה מזכיר, וזה היסוד השמרני בעמדתו שמושך אליו אש כבדה מצד השמאל הליברלי, לעבר יש תפקיד חשוב וחיובי שכן הוא מה שמאפשר לנו, יחידים כקולקטיבים, להיות חלק מתוך המשכיות היסטורית של מסורות ונאמנויות, ובכך לחמוק מאשליית הנעורים (שאפיינה במובנים מסויימים את החשיבה הקרטזיאנית, ומאוחר יותר, את רעיון ה"סלף מייד מן" האמריקאי) שלפיה תיתכן "נקודת אפס" שבה ניתן להתחיל הכל מחדש, לבד.

מישאה אינו כותב בחלל רעיוני ריק. בביקורתו על הליברליזם הוא חוזר שוב ושוב למספר הוגים שהשפיעו עליו עמוקות, החל ממרקס וקרל פולאני וכלה בגי דבור ובפייר פאולו פאזוליני. שניים מהבולטים ביותר הם האנתרופולוג מרסל מוס והסופר ג'ורג אורוול. מוס הראה במחקריו את מרכזיותה החברתית של כלכלת המתנה (le don) ושל החובה המשולשת שהיא מצמיחה – חובת המעניק לתת, חובת המקבל לקבל, והחובה להשיב על מתנה במתנה שכנגד. החובות הללו משוקעות בערכים כמו נדיבות, שיתוף, תרומה והדדיות, המנוגדים לדמות האדם האנוכי, הרציונלי וממקסם הרווחים שמתארים הליברלים כזו המניעה את פעולת השוק. מישאה טוען, בעקבות מוס, שלכלכלת המתנה יש בסיס אוניברסלי המארגן גם היום את מרבית הפעולה האנושית, ושלמעשה, ערכים קדם-שוקיים של הגינות, אמון או כיבוד התחייבויות הכרחיים כדי שהשוק יוכל לפעול כיאות, דבר שהליברליזם הכלכלי מתעלם ממנו.

אורוול, לו הקדיש מישאה שני ספרים ובעקבותיו הוא מתאר לעיתים את עמדתו הפוליטית כ"אנרכיזם שמרני", הדגיש בכתביו הפובליציסטיים את מרכזיותה של common decency – המנטליות הקומון-סנסית של האדם מן הישוב, המתבססת על תכונות כמו אהבה, ידידות, אומץ ויושרה וכן על פרקטיקות יומיומיות של כבוד, אדיבות ועזרה הדדית, שממשיכות להתקיים גם בעידן של הקפיטליזם המואץ שבו אנו חיים (מבקריו טוענים שבכך מישאה עושה אידיאליזציה רבה מדי של "האנשים הפשוטים"). אורוול, ובעקבותיו מישאה, רואים בכך בסיס פסיכולוגי אפשרי להתהוותה של חברה חופשית, שוויונית והוגנת, שבה, כניסוחו של רוסו, איש לא יהיה עני כל-כך כדי שייאלץ למכור את עצמו לעבדות, ואיש לא יהיה עשיר דיו כדי שיוכל לקנות את חירותו של אדם אחר.

מעניין לנסות ולמקם את הביקורת של מישאה במסגרת מרחב אינטלקטואלי שהולך ומתהווה בשנים האחרונות – ושאותו מנסה לקדם בישראל מכון שחרית – שניתן לכנותו "ליברליזם של טוב משותף". בניגוד לליברליזם הקלאסי, על היבטיו הכלכליים והתרבותיים, שמתעלם ממרכזיותן של הזהויות הקולקטיביות, הנחות המוצא של עמדה זו, שקרובה ברוחה לגישות קהילתניות, הן כי קיימות תפיסות שונות של הטוב, וכי הכרה ואמפתיה כלפי עולמות המשמעות האלטרנטיביים והאנשים המחזיקים בהם הכרחית לשם קיום חברתי משותף; כי חירות היחיד, שהיא הבסיס לדמוקרטיה, אינה מתקיימת בחלל ריק אלא באה לידי ביטוי בתוך ההקשרים החברתיים והקהילתיים והיחסים האנושיים שבמסגרתם הוא בונה חיים בעלי משמעות; כי לצד שיח הזכויות האינדיבידואליסטי, הצרכני והמשפטי באופיו, נדרש גם שיח מוסרי, שללאומיות עשוי להיות חלק חשוב ביצירתו, של סולידריות ואחריות בין אזרחים-שותפים מקבוצות זהות שונות; וכי רק קידום שגשוג אנושי – במקום צמיחה כלכלית אינסופית – יאפשר לכל אדם הזדמנות אמיתית לממש את יכולותיו ולהשתתף באופן משמעותי בחיים החברתיים והקהילתיים, מה שייצר הון חברתי שחיוני לשם השגת פיתוח כלכלי ושוויון חברתי. באנגליה, למשל, מבקש ה"בלו לייבור", זרם אינטלקטואלי חשוב במפלגת הלייבור, לקדם חזון ברוח זו כדי להרחיב את התמיכה במפלגה בקרב השכבות הנמוכות שנטשו אותה. זרם אחר שחשוב להזכיר בהקשר זה הוא ה-Catholic Social Thought, שהאפיפיור הנוכחי הוא ממייצגיו הבולטים, שמדגיש את תמיכת הכנסייה בעקרונות של צדק חברתי, ביקורת על החברה הצרכנית, הגנה על כבוד האדם וקידום הטוב המשותף. שלא במפתיע, בוודאי לשיטת מישאה, לשפה התיאולוגית-דתית ה"שמרנית" יכול להיות מקום חשוב בביקורת על הסדר הקיים, בין השאר משום שההיגיון הדתי – כמו, אגב, במקרה השבת או השמיטה היהודיות – הוא מהבודדים שמסוגלים להציע חלופה עמוקה להגיון השוק השולט.

בספרו החדש טוען מישאה כי הקפיטליזם, שאותו הוא רואה כמערכת חברתית טוטאלית, מצוי בשלב סופני (אם כי זהו שלב שיכול גם להמשך, לדעתו, עשרות שנים). הסיבה לכך היא התנגשותו בקיר המציאות שמציבות בפניו שלוש מגבלות גדולות: המגבלה המוסרית – הרחבת הגיונו של השוק לכל היבט בחיים החברתיים (חשבו, למשל, על זנות, על פונדקאות גלובלית, על סחר בנשק או על בתי סוהר פרטיים) חותרת תחת האנושיות ותחת האפשרות לחיים חברתיים משותפים; המגבלה הסביבתית – חוסר ההיתכנות של צמיחה כלכלית אינסופית, מטרתו העליונה של המשטר הכלכלי בן-זמננו, הולכת ומתחוורת בעידן של משבר אקלים חמור ובעולם שמשאביו סופיים; והמגבלה המערכתית – המשבר הפיננסי של 2008 הוא ביטוי למצב המשברי שלתוכו צועד מערך הייצור הקפיטליסטי בן-זמננו שמתבסס פחות ופחות על עבודה אנושית ויותר ויותר על פירמידה של חובות שלא ניתן יהיה להחזירם לעולם.

מישאה רואה במפלגת פודמוס הספרדית, שהתהוותה כתוצאה מהמחאה החברתית במדינה ושסיסמתה היא "אנחנו לא ימין ולא שמאל כי אם אלו שלמטה נגד אלו שלמעלה", את הדגם הפוליטי המעניין ביותר כיום לערעור המודל הליברלי השליט, בעיקר בשל בסיסו חוצה המחנות (המפלגה שולטת כיום בערים מרכזיות כמו מדריד וברצלונה). למרות זאת, הוא מזהיר שהאלטרנטיבה לקפיטליזם אינה ידועה וכי התמוטטותו יכולה לייצר סדר חדש, מסוכן ומפחיד.

עד כמה רלוונטי הניתוח של מישאה לישראל? בשונה מאשר בצרפת שלאחר פרשת דרייפוס, הימין הריאקציוני הישראלי, שעודו רווי לאומנות עמוקה, מיזוגניה פטריארכלית ודחייה עקרונית של רעיון השוויון, מצוי כיום בשיא כוחו. במובן הזה, המשימה של "הגנת הרפובליקה" הישראלית עדיין בעיצומה, והחשש מפני הסכנה לדמוקרטיה מאחד תחת דגלו זרמים שונים. אין לבטל כמובן גם את חשיבותם של הרעיונות הליברליים ככוח משחרר עבור חברים בקהילות סגורות או מסורתיות. יחד עם זאת, התיזה של מישאה בדבר התמזגותם של הליברליזם הכלכלי והתרבותי יכולה להסביר היטב מדוע ממשלת רבין-אלוני היתה זו שקידמה את מדיניות ההפרטה (שאותה התניעו ממשלת האחדות של שנות ה-80); מדוע שמעון פרס היה נביא "המזרח התיכון החדש" הנשלט על-ידי תאגידים רב-לאומיים; ואולי גם מדוע המעמדות הנמוכים דוחים שוב ושוב את שיח זכויות האדם האוניברסלי הנתפס בעיניהם כאיום זהותי חמור על עולם המשמעות שלהם, בעוד השמאל הליברלי הישראלי משוכנע שוב ושוב שהסיבה לכך היא רק "תודעה כוזבת".

גם אם אינה נטולת בעיות, הכתיבה של מישאה מרעננת ומקורית. היא מזכירה לנו שוב שאנו רחוקים מאוד מהעידן הפוסט-אידיאולוגי של "קץ ההיסטוריה" שנחזה עם נפילת חומת ברלין, ושקטגוריות החשיבה הפוליטית שלנו – ובראשן ההבחנה הדיכוטומית בין "שמרנים" ל"פרוגרסיביים" – אינן מתאימות עוד למציאות המשתנה במהירות. יותר מכך, התעקשותו של מישאה להכניס מימד מוסרי לשיח הכלכלי, ובעיקר אזהרתו מפני ההחלה הגורפת של הגיון השוק על הפעולה האנושית, מדגישה עד כמה התנתקה הכלכלה מהרסנים החברתיים, עד כמה נגוע הדיון הציבורי שלנו בחשיבה תועלתנית גרידא, ועד כמה דחוף הצורך שכחברה נחשוב אל מעבר לקטגוריית האינדיבידואל. לבסוף, ביקורתו הנוקבת על מושג הקידמה יכולה לסייע לנו לחשוב מהו העתיד אנו רוצים לחיות: האם להמשיך במירוץ העכברים הצרכני והמנוכר (שאותו מתארת באופן נהדר אמרת הכנף של הכלכלן הבריטי טים ג'קסון: "זה הסיפור שלנו, בני-האדם, שמשכנעים אותנו לבזבז כסף שאין לנו, על דברים שאנו לא צריכים, כדי ליצור רושם חולף על אנשים שלא אכפת לנו מהם"), או שמא נצליח להגדיר מחדש מהי קידמה ולבנות כלכלה המבוססת על אמון, הגינות ונדיבות שתאפשר לחלוק בין כולם את השפע החומרי שלו זכינו.

3 thoughts on “הניגוד בין ימין ושמאל הוא כוזב (התפרסם ב"תרבות וספרות", הארץ 28.4.17) (גירסה לא ערוכה)

  1. הי עופר, מה שכתבת מעניין מאוד בעיני – רציתי לדעת אם תוכל להפנות אותי למאמרים של ז'אן קלוד מישאה שתורגמו לעברית?
    המחשבות שהעלית במאמר מתכתבות עם דילמות ושאלות שעולות אצלי בעבודתי כרבה (רפורמית), אז אשמח לכל מידע שיעזור לי.

    תודה ושבוע טוב,
    גילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *