#הצבעה (פייסבוק שחרית, אוגוסט 2019)

#הצבעה (פייסבוק שחרית, אוגוסט 2019)

ב-20 השנים האחרונות צונחים אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת. אם פעם היינו רגילים לכמעט 90% הצבעה, היום 65% הפכו לנורמלי החדש – אחד מכל שלושה מצביעים מוותר על מימוש זכותו הדמוקרטית. ההסברים שהוצעו לכך מגוונים: עייפות מריבוי מערכות בחירות; ירידה ברמת הח"כים; וסנטימנט ציבורי רווח ש"הכל אותו חרא". יש שאף טוענים כי זה בכלל ביטוי לשפיות פוליטית.

אלא שיש הסבר נוסף: השפעתו הגוברת של ההון על הפוליטיקה. ה"שווקים", אותה יישות טמירה, הפכו לגורם שעל כל פוליטיקאי חפץ חיים לרצותו לבל "ייענש". ניידותו המוחלטת של ההון מצמצמת את מרחב התמרון של הממשלות בעיצוב מדיניותן הכלכלית, וה"מירוץ לתחתית" למשיכת השקעות מצמצם את ההכנסות ממיסים ופוגע בשירותים שהאזרחים מקבלים. מי שמעז לפקפק בתבונת המדיניות הזו מוקע מיד כ"פופוליסט" שמעז לערב פוליטיקה בכלכלה. במילים אחרות, לא משנה למי נצביע – נקבל את אותה מדיניות (כלכלית). הדמוקרטיה נבלמת בשערי השוק.  מדוע אפוא ללכת ולהצביע?! אלא שאסור לנו לוותר על הפוליטיקה. זו האפשרות היחידה שלנו כאזרחים "לשים רגל בדלת", הרגע היחיד שבו קולנו שווה לקולם של העשירים והמקושרים בכל הנוגע ל"פוליטיקה הגדולה". המחאה החברתית של 2011 והשלכותיה הראו עד כמה יש לציבור אפשרות להשפיע על השיח החברתי-כלכלי, ועד כמה, גם בעידן של כלכלה גלובלית, מדינות יכולות לעצב לעצמן הסדרים כלכליים וחברתיים סולידריים יותר, כאלו השמים במרכז את הפרט ואת הקהילה, ולא רק את התאגידים הגדולים. במילים אחרות: דמוקרטיה של טוב משותף חייבת להתחיל בהשתתפות במעשה הדמוקרטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *