הקשת הדמוקרטית המזרחית: מציונות לערביות – ביקורת על ספרו של אריה קיזל "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" (פורסם ב"העוקץ", 3.7.2015)

הקשת הדמוקרטית המזרחית: מציונות לערביות – ביקורת על ספרו של אריה קיזל "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" (פורסם ב"העוקץ", 3.7.2015)

לא קל לקרוא את ספרו של אריה קיזל. הוא ארוך מדי. יש בו משפטים ופסקאות ארוכות, לא מעט ז'רגון אקדמי ובעיקר גודש ציטוטים המקשים על קריאה רציפה. אולם, הוא מציע ניתוח מקורי, מקיף, אנליטי ומעורר מחשבה של השיח המזרחי הרדיקלי שהובילה הקשת הדמוקרטית המזרחית ושל השתמעויותיו של השיח הזה ביחס לנרטיב המרכזי של הציונות.

קיזל מנגיד את הנרטיב החדש של הקשת למה שהוא מכנה "המאבק המזרחי הישן" – ממרד ואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים ועד הופעת תמ"י וש"ס – שנסוב בעיקר סביב הניסיון להשוות את מעמדם הכלכלי, החברתי והתרבותי של המזרחים לזה של האשכנזים ולתקן את העוולות שגרמה מדיניות "כור ההיתוך", שהוצדקה כחלק מתהליך בניין האומה. ההתנגדות המזרחית, על האידיאולוגיות השונות של מוביליה – מהמאבק המעמדי של הפנתרים ועד לחרדיוּת הש"סית – הובילה להכרה הדרגתית של הממסד בתהליכי האפליה הסמויים והגלויים ולמתן לגיטימציה למאבק המזרחי לשוויון. קיזל מכנה זאת מאבק ל"השתלבות מבקשת" (עמ' 66). אך מאבק זה, עיקש ותקיף ככל שהיה, לא אתגר את נרטיב-העל הציוני שעיקריו הם היותה של ישראל מדינת לאום יהודית בעלת זיקה ליהודי העולם, ואופיה המודרני-מערבי. כך, הפנתרים עשו שימוש במגילת העצמאות ודיברו על מיזוג גלויות, בעוד אנשי ש"ס טענו שהם-הם הציונים האמיתיים. למעשה, שאלת הקשר לציונות והיחס אליה מתבררת בהמשך הספר כפן החשוב והרדיקלי ביותר של השיח שהובילה הקשת, ובדיעבד, כנקודה שעליו שיח זה קם – ונופל.

השיח המזרחי החדש, על-פי קיזל, נולד על רקע תהליך אוסלו והתקוות שהוא עורר והוא תולדה של הופעתו של "דור זקוף" אסרטיבי ומשכיל, שאף שצמח מנקודת מבט פרטיקולרית הצהיר על עצמו כשיח אוניברסלי מכליל. הקמת הקשת לוותה בויכוח פנימי בין שתי מגמות – עמדה אקטיביסטית המבקשת ליצור תנועת המונים שתמשיך את המאבק המזרחי "הישן" ("מלמטה למעלה") לעומת גישה המבקשת להקים תנועת אליטה מצומצמת שתתמקד בפעולה אקדמית, אידיאולוגית וחוץ-פרלמנטרית שתעצב נרטיב מזרחי חדש ("מלמעלה למטה"). כידוע, זו העמדה שגברה.

בשונה מהמאבק המזרחי הישן, אנשי הקשת ביקשו להציג "נרטיב שכנגד" לנרטיב הציוני ההגמוני המבוסס על שלושה מהלכים: הראשון – "משפט היסטורי" לציונות הקולוניאליסטית על מעשיה כלפי קורבנותיה המזרחים, תוך התקת נקודת המבט ממושא הדיכוי (המזרחים) לנושא הדיכוי (הציונות) ומפוליטיקה שמבליטה את ה"שחורות" המזרחית לפוליטיקה שמבקרת את ה"לובן" האשכנזי (עמ' 294-292); השני – כתיבת היסטוריוגרפיה מזרחית חדשה שחדלה להתבייש בעברה; והשלישי – יצירת זהות מזרחית-ערבית (בעלת אופי פוסט-לאומי) שמתבדלת מהזהות האשכנזית. הבסיס האידיאולוגי למהלכים אלו נשען על הביקורת הפוסט-קולוניאלית המופיעה בכתיבתם של אדוארד סעיד, הומי באבא ובעיקר של "האם האידיאולוגית" אלה שוחט שהעמידה את הציונות כרוע אירופאי קולוניאלי מוחלט שעקר את היהודים הערבים מקהילותיהם, רצח את תרבותם, הובילם לשנאה עצמית כלפי הערביות שתויגה כנחשלת ונחותה והחליף בינם לבין הפלסטינים שגורשו מארצם. שוחט אף דחתה לחלוטין את תפיסת הציונות כתנועת שחרור והצלה של העם היהודי.

אחד הקשיים המרכזיים שעמדו בפני מעצבי הנרטיב החדש היה האמביוולנטיות של הזהות המזרחית, הן ביחס לציונות ולישראליות, הן ביחס ליהדות והן ביחס לערביות. "כור ההיתוך" הציוני ביקש להתיך לתוכו את הזהות האתנית של המזרחים ו"לטהר" אותה מערביותה הלא-מודרנית, כדי לאפשר את הצלחת הלאומיות היהודית. זאת, באמצעות "עיוורון צבעים" כלפי ההקשר הפוליטי והתרבותי שיצר את הזהות המזרחית, תוך הדגשה מהותנית של המנטליות המזרחית, מחד, ושל ההיבט המעמדי מאידך. הפתרון שהציעו יהודה שנהב ויוסי יונה היה כפול: התייחסות למזרחיות כאל תופעה נזילה, היברידית, בעלת שוליים רחבים שאינה כלואה בשיח הזהות, הלאומיות והעדתיות שכפתה הציונות ("הנרטיב הממוקף", מכנה זאת קיזל (עמ' 290)); ותביעה להפוך את ישראל ממדינת לאום יהודית-ציונית למדינה רב-תרבותית שוויונית, תוך יצירת זהות מזרחית חדשה בעלת אוריינטציה אוניברסלית אך גם בעלת זיקה עמוקה לתרבות הערבית וחיבור לקורבנות האחרים של הגזענות הציונית – הפלסטינים. במקום "השתלבות מבקשת" שאפיינה את הנרטיב המזרחי הישן, הנרטיב החדש הציע "בכורה שכנגד", אומר קיזל (עמ' 291).

חלקו השני של הספר שעוסק בניתוח הביקורות השונות שהושמעו כנגד הנרטיב החדש מהווה, בעיניי, תרומה חשובה של הספר, שכן הוא חושף את עוצמת ההתנגדות שעורר השיח המזרחי החדש ומלמד בכך על חשיבותו הרעיונית הרבה. הביקורת הפנימית המעניינת ביותר, לטעמי, באה מכיוונו של מאיר בוזגלו (כמו גם מצד ארגון "ממזרח שמש") שטען כי חילוניותו של השיח החדש מתעלמת מן היסוד היהודי והמסורתי העמוק הטבוע במזרחיות וכן מן הרצון של מרבית המזרחים בישראל להשתייך לפרוייקט הציוני. בוזגלו טען שהן העמדה החרדית המזרחית (ש"ס) והן העמדה החילונית המזרחית (הקשת) עושות רדוקציה למסורתיות של מרבית המזרחים בישראל שתופסת את עצמה כחוליה בשרשרת הדורות, ברוח "והגדת לבנך". בנוסף, הנרטיב המזרחי החדש נעדר נקודת מבט יהודית פרטיקולרית ואמפטית של "אהבת ישראל" – לרבות האשכנזים (דובריו אף ראו בעמדה זו "כניעה נרטיבית" לציונות (עמ' 208)).

לצד בוזגלו, ציר הביקורת הפנים-מזרחי על הנרטיב המזרחי החדש הוא מגוון מאוד: החל מביקורת על הדרת נשים מזרחיות דרך התעלמותו מהפיצול בין הקבוצות המזרחיות השונות ואישום באליטיסטיות (אך גם בהיעדר רדיקליות) וכלה בשאלת היחס הראוי לסוגיה הפלסטינית. ציר הביקורת הפנים-מזרחי החריף ביותר, לדעת קיזל, ששותפים לו, בין השאר, אלבר ממי, סמי מיכאל ודודי מחלב, נעוץ בהתנגדות להגדרה "יהודים-ערבים".
הביקורת החיצונית

עיקר הביקורת על הנרטיב המזרחי החדש בא "מבחוץ", מן ההגמוניה הציונית (אף כי ראוי לציין שהחלוקה פנים/חוץ שמציע קיזל ביחס לאופי הביקורת נראית לעיתים מעט מלאכותית, בהינתן אופיים הדומה של חלק מהטיעונים, ובאופן אירוני – גם זהותם האתנית של המשמיעים אותם). גם כאן, מראה קיזל, הביקורת אינה עשויה מקשה אחת: שיסוע הזהות הישראלית וחתירה תחת הסולידריות החברתית (ניסים קלדרון, גדי טאוב); חבירה לכוחות ההפרטה הניאו-ליברליים המנציחים את הריבוד החברתי (דני גוטויין); התעלמות מהגטואיזציה והשמרנות של הרב-תרבותיות שאינה מאפשרת שחרור אמיתי של המזרחים (אילן גור-זאב, מאיר עמור, בן-דרור ימיני); פגיעה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (דוד אוחנה); חיבור שגוי בין ציונות לקולוניאליזם (אבי בראלי, אלכסנדר יעקובסון, אמנון רובינשטיין); התעלמות מן התמורות העמוקות בנרטיב הציוני עצמו והמעבר מממלכתיות וקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, אמריקניזציה ופוסט-ציונות (עוז אלמוג); והופעתו של נרטיב אשכנזי שמבקש להתבדל מהציונות אך גם מוחה נגד הנרטיב המזרחי החדש (מרב רוזנטל-מרמלשטיין).

בסופם של הדברים, מסקנתו של קיזל היא שהנרטיב המזרחי החדש מצוי במלכוד, בדרך ללא מוצא שבהכרח מובילה לקוֹרבנוּת שמשחררת מאחריות. אכן, השיח נהנה מעוצמה בלתי מבוטלת שנבע מהשילוב בין שיח אקדמי מעודכן וסמכותי לבין הפעלת כוח תקשורתי ומשפטי, כמו גם מהלגיטימציה הגוברת ממנה נהנים בני "הדור השלישי" (ראו למשל, את החיבוק שמקבלת "ערס פואטיקה" ב"הארץ"). אלא שכינונו של השיח המזרחי החדש כ"נרטיב שכנגד" נקלע למבוי סתום. לאחר הצלחתם של "שלב קריאת התגר" על הנרטיב ההגמוני, שהתאפיין בשיח אוניברסלי, ושל "השלב הממוסס" שביקש להציג הצדקה עצמית ו"גאוות יחידה" תוך שימוש בחד-משמעיות ובדטרמיניזם, לא הצליח השיח החדש להגיע ל"שלב השחרור" שבו יכול היה להפוך למטרייה פוליטית לכלל המיעוטים הישראלים. לדעת קיזל, הסיבה לכך היא שבמקום לבחור בדיאלוג שמאמץ עמדה דינמית המוותרת על הרדיקליות ובעיקר – מוכנה לראות את האחר (אפילו אם הוא הגמוני), נקלע השיח המזרחי החדש ל"שלב המלכוד" שמתאפיין בתחושת קוֹרבנוּת ובהאשמת יתר של הנרטיב ההגמוני כ"נבל מוחלט" (עמ' 315). זאת תוך התעלמות מסבלן של אוכלוסיות אשכנזיות רבות, כמו גם מהאלימות הערבית. התוצאה היא עיקור יכולת השינוי של השיח המזרחי החדש. בסופו של דבר, האנטי-ציונות של השיח המזרחי החדש היא בעוכריו.

לדברי קיזל, כינון הנרטיב המזרחי כנרטיב של האשמה הוא מהלך בדלני שאינו מעניק ממד של תקווה ואופק של בניית זהות משותפת, ובעיקר דורש ממרבית המזרחים בישראל להכחיש את ישראליותם ש(עדיין) מתאפיינת במימד חזק של שותפות וסולידריות. אפילו "הדור השלישי" של הכותבים והיוצרים המזרחיים הצעירים (מתי שמואלוף, אלמוג בהר, יונית נעמן, "ערס פואטיקה" אם למנות רק אחדים) שאימץ חלקים חשובים מהשיח המזרחי החדש, מבקש, בשונה ממנו, לשלב בין המזרחיות והישראליות, כדי ליצור ישראליות מכלילה יותר. כפי שכותב קיזל, "לרוב המזרחיות היא ישראלית, ובמקרים רבים, הישראליות היא מזרחית" (עמ' 328).

קיזל טוען גם שהנרטיב החדש מתעלם גם מהגידול הגובר במספרם של ישראלים וישראליות שנולדו לקשר זוגי בין-עדתי שמערער את הדיכוטומיה בין מזרחים ואשכנזים ומציע אפשרויות של "הכלאה תרבותית" (עמ' 334 המצטט את ברוך שמעוני). הוא מתעלם גם מהקושי לעצב זהות קולקטיבית חדשה במציאות של גלובליזציה ניאו-ליברלית שמעצבת גם את הצעירים המזרחים.
ניתוח פסיכואנליטי

קיזל מסיים את ספרו בהצעת ניתוח פסיכואנליטית: לדידו, הנרטיב המזרחי החדש הוא בעל מבנה איווי לא מודע המשתוקק להידמות לאשכנזיות מתוך הרצון המתמשך והכואב של המזרחים להיחלץ ממעמדם החברתי והכלכלי הנמוך כדי להישמע ולזכות להכרה. מכאן נובע המיקוד "הכמעט אובססיבי" (עמ' 348) של השיח המזרחי החדש באשכנזיות, שאינו מאפשר למזרחיות להשתחרר מהכבלים שהניחו עליה הציונות והערביות גם יחד.

הספר ראוי לניתוחים ולתגובות ארוכות אך אסתפק בשתי הערות: ראשית, דומה שהמשקל שמייחס קיזל לנישואין הבין-עדתיים (אולי בשל היותו אשכנזי שנשוי למצריה, כפי שהוא כותב בפתח הדבר) מתעלם הן מכך ששיעורם נותר קבוע למדי לאורך השנים, תוך שהוא משמר בתוכו אלמנט של מעמד והון חברתי (להתחתן עם הדומים לי); והן מכך שלמרות העירוב העדתי, אין "עיוורון צבעים" כלפי שם המשפחה שנבחר: המחקר של ד"ר מיכל רום מראה, למשל, ששם המשפחה הנחשק ביותר על-ידי נשים (גם "בשביל הילדים") הוא שם "של טייס", קרי – שם "ישראלי", נקי מסממנים אתניים, ואילו בתחתית הסולם מצויים שמות המשפחה המזרחיים. רום (ואפילו ברקוביץ') אין, תורג'מן עדיין אאוט.

שנית, "זגורי אימפריה". כי איך אפשר היום לכתוב על מזרחיות בלי להתייחס, ולו בקצרה, לסדרה יוצאת הדופן הזו שמצעידה את השיח המזרחי צעד חשוב בכיוון "שלב השחרור" שהקשת ניגפה בפניו. נכון, בבר לא עומד בצפירת יום השואה – אחד המסמנים הציוניים האולטימטיביים – כי הוא תובע הכרה ב"יום המעברות" ("אני לא ההיסטוריה של העם היהודי?"), אך קשה לראותו כאנטי-ציוני וכמסמן "נרטיב שכנגד": במובנים עמוקים, הישראליות היהודית והציונית שלו היא מובנת מאליה. "בסוף קיבלנו מדינה" הוא אומר לויויאן בסוף "פרק הצפירה", והם מסכימים לעמוד בצפירה בשנה הבאה, חצי דקה כל אחד. זה לא מס שפתיים, כפי שחושב רוגל אלפר, אלא, כפי שראינו גם בבחירות האחרונות לכנסת, ביטוי למרכזיותה של הזהות וההשתייכות בחיי המזרחים בישראל. ובניגוד למה שסברה הקשת, מקומן של היהדות והציונות בזהות זו הוא עדיין מרכזי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *