ליברליזם של טוב משותף (מאמר שלא פורסם, פברואר 2017)

ליברליזם של טוב משותף (מאמר שלא פורסם, פברואר 2017)

מה משותף למלומדים מני מאוטנר, קרלו שטרנגר, אורי אבנרי, שלמה אבינרי, רם פורמן ויגאל עילם? כולם עסקו בשבועות האחרונים בשאלה האם ראוי שלליברליזם הישראלי יהיה תוכן אידאי משלו, או שמא די באימוץ הגרסה הקלאסית ה"רזה" של הליברליזם, הניזונה מעקרונות החילוניות והנאורות. אך טבעי הוא שהדיון ההיסטורי והרעיוני הזה, שמצביע על תחושת דחיפות וחרדה, ייערך על גבי עמוד הדעות של עיתון "הארץ".

אל מול עמדתם של מאוטנר ואבינרי שמבקשים לצקת תוכן רעיוני – בכיוונים רפובליקניים ולאומיים – לתוך הליברליזם הישראלי, ניצבת העמדה החוששת מכך. שטרנגר, למשל, מתנגד לכך שהמדינה תספק לאזרחיה "משמעות עשירה" ובכך תחזור על הניסיון האירופי המחריד של הענקת מעמד-על למדינה. כדי להמנע מה"טוטליטריות" הזו, הוא מציע – בדומה לפורמן ובמידת מה, גם לעילם – להשען על הליברליזם הקלאסי המאפשר פלורליזם של משמעויות עשירות שמתוכן יכול כל פרט, כאדם ריבוני, לבחור לעצמו את המתאימה לו.

ההגנה על הליברליזם הקלאסי בעייתית בשלושה מובנים לפחות:

ראשית, החשש מפני כוחה של המדינה מתעלם מהמשטר הגלובאלי שקידם הליברליזם הכלכלי בעשורים האחרונים, ושהחליש מאוד את מדינת הלאום. תפיסה זו של הכלכלה – המקדשת אינדיבידואליזם ומבוססת על זרימה חופשית של מידע, הון, סחורות, ובמידה פחותה, גם אנשים – מאדירה עקרונות תועלתניים של מקסום רווח ותחרות, אך מנתקת את הכלכלה מהקשריה החברתיים והסביבתיים. אלא שכלכלה שאינה מבוססת על הון חברתי, על אמון, על פטריוטיות – במילים אחרות, על טוב משותף – תתקשה לאורך זמן לספק לאזרחיה רמה גבוהה של רווחה. ואכן, הברקזיט והבחירות בארה"ב הדגימו את התוצאות החברתיות הקשות של מדיניות זו, שהותירה רבים (על-פי רוב, מקרב קבוצות שדוחות שוב ושוב את הרעיונות הליברליים, גם בישראל) מאחור. הם נפגעו כלכלית אך גם חשו מאויימים זהותית מפני השינויים החברתיים, ובראשם ההגירה, שינויים שרבים מהליברלים עצמם דחפו להם והרוויחו מהם. הגלובליזציה הליברלית החלישה אפוא את מדינת הרווחה, אך בכך שצמצמה את מרחב התמרון של ממשלות, מה שהעמיק את חוסר האמון כלפיהן, היא פגעה במערכת הדמוקרטית כולה. דני רודריק, כלכלן מוביל מהרווארד, קבע שעודף גלובליזציה בא, בסופו של דבר, על חשבון הדמוקרטיה.

שנית, ובהמשך לכך, הבעיות האדירות הניצבות כיום בפני האנושות כדוגמת האוטומטיזציה והרובוטיזציה שמאיימות לנפץ את עולם העבודה, משבר האקלים או התחמקותם המבישה של עשירי העולם מתשלום מס, מחייבות ראייה מערכתית ושיתופי פעולה בינלאומיים שיצליחו רק אם יתבססו על ויסות והכוונה מדינתיים של הפעילות הכלכלית. כוחות השוק ופעולותיהם של יחידים עליהם משליכים הליברלים את יהבם לא יספיקו כאן.

לבסוף, וזו הנקודה החשובה מכולן, הרתיעה מפני נסיון לצקת תוכן אידאי בליברליזם הישראלי מבטאת ייאוש גמור מהניסיון לבנות אתוס משותף לקבוצות האוכלוסיה השונות בישראל. עמדה זו אינה מפתיעה, למרבה הצער, שכן היא מייצגת הלך-רוח רחב יותר של ניכור של האליטות הליברליות מהחברה המקומית, בישראל כמו במדינות אחרות. יאוש זה מחליש, בתורו, את הכוחות הליברליים – בישראל ובעולם – ותורם לעלייתם המדאיגה של כוחות אנטי-ליברליים מובהקים.

לאור כל זאת, נראה כי הליברליזם הקלאסי לבדו לא יוכל להצעיד את הדמוקרטיה הישראלית לעתיד בטוח ומשגשג. זה יתאפשר רק לאחר התהוותו, בטווח הבינוני והארוך, של זרם חוצה מחנות שיפעל, תוך הכרה בפערי הכוחות הקיימים בין הקבוצות השונות, לקידום טוב משותף למען כלל האזרחים. זו אינה תקווה בעלמא: התמורות החברתיות הגדולות המתחוללות בשנים האחרונות בקרב החרדים, הערבים ואף הציונות הדתית, האליטה העולה, מלמדות שהמפה המפלגתית הקיימת עוד צפויה לעבור טלטלות עמוקות. במקביל, ניתן כבר לאתר ניצנים להופעתו של זרם כזה ברמה המקומית, במספר ישובים יהודים וערבים.

פוליטיקה של טוב משותף היא אתגר שעלינו עדיין לבנותו. עם זאת, ניתן לשרטט קווים ראשונים לדמותה:

  • הדיון על הטוב עומד בלב הפוליטיקה: בניגוד למה שגורסות גישות ליברליות קלאסיות, בני-אדם אינם באמת יכולים להשיל מעליהם את זהותם הדתית או האתנית. אינך יכול להיות יהודי – וגם לא ערבי – רק בביתך. הדיון על מהו "הטוב" וההבנה שקיימות תפיסות שונות ולגיטימיות שלו עומדים בלב המחלוקות החברתיות ומחייבים פשרות הדדיות. רק אמפתיה לתפיסות מנוגדות ולאנשים המחזיקים בהן יכולה לשמש כבסיס לדיאלוג אמיתי, שיאפשר סיכוי לשינוי הדדי. זהו טיבו האופטימי של השדה הפוליטי, שליברלים נוטים לראותו פעמים רבות מדי כאינטרסנטי ומושחת ומעדיפים לברוח למחוזות הסטריליים של בית המשפט.
  • כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על טוב משותף: שיח הזכויות הליברלי דוגל על-פי רוב בקידום זכויות של יחידים המצויים בתחרות מתמדת על משאבים עם זולתם או, במילים אחרות – בתפיסה שוקית שלנו כצרכנים הזכאים לקבל שירותים, ולא כאזרחים-שותפים. שיח הטוב המשותף מחייב מעבר לשיח מוסרי של אחריות ושל סולידריות חברתית, שבתורו יצריך בנייה של מוסדות ומנגנונים חברתיים שיאפשרו להכריע בשאלות הנוגעות ל"חיים הטובים" של החברה כולה. שאלות אלו – כדוגמת ארגון הכלכלה, מבנה המוסדות הדמוקרטיים, ניהול המרחב הציבורי או שאלות של שייכות וזהות – אינן ביסודן שאלות ששיח הזכויות האינדיבידואליסטי מתאים לטפל בהן.
  • שגשוג ולא רק צמיחה: ההבטחה לצמיחה כלכלית היא "הגביע הקדוש" של כל הפוליטיקאים, מימין ומשמאל. זוהי אבן הראשה של הכלכלה הליברלית. אך המשבר הפיננסי של 2008 הציף את הבעייתיות בכלכלה מוטת-צמיחה, שרק מעטים נהנים מפירותיה; שמעמיקה את העוני ואת הפערים החברתיים; ושאינה בת-קיימא לאורך זמן בפלנטה שמשאביה סופיים ומוגבלים. כעת ברור יותר שבמקום צמיחה – שהיא רק אמצעי – עלינו לשאוף לשגשוג אנושי של פרטים, ובעיקר של משפחות וקהילות שמקנות את מירב המשמעות לחיי היחיד. השיח על הטוב המשותף יסייע בכינון כלכלה משגשגת שתיצור את התנאים שיאפשרו, מצד אחד, לכל אדם הזדמנות אמיתית למצות את הפוטנציאל שלו ולהשתתף באופן משמעותי במסגרת החברה שבה הוא חי; ומצד שני, לחזק את החיים הקהילתיים המייצרים הון חברתי – עזרה הדדית, סולידריות, אמפתיה – החיוני לפיתוח כלכלי בר-קיימא ולחיזוק השוויון החברתי.

יותר מכל, אנו זקוקים כיום לדרכי חשיבה חדשות להבנת המציאות ולדרכי פעולה נועזות ויצירתיות לשינויה. ליברליזם של טוב משותף מנסה לפלס נתיב שכזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *