מי צריך מיסים? (פורסם ב"העוקץ", 14.3.2013)

מי צריך מיסים? (פורסם ב"העוקץ", 14.3.2013)

הפרסומים בדבר שיעורי המס המגוחכים שמשלמים תאגידי הענק בישראל מצטרפים לדיון גלובלי עז ונוקב בשאלת הצדק המיסויי, המתהווה לנגד עינינו. ז'ראר דפרדייה עוזב את צרפת בשל הטלת "מס עשירים", ויתכן שמס זה יוביל אף את הנשיא לשעבר סרקוזי לעבור ללונדון. גוגל ואפל סופגות ביקורת ציבורית נוקבת בשל תשלומי מס זעירים, וסטארבאקס נכנעת ללחץ הציבורי בבריטניה ומודיעה כי תשלם מרצונה יותר מס. מקרים אלו מחייבים אותנו לחזור ליסודות ולשאול מהו טיבה של האזרחות במדינה המודרנית.
ידועה אימרתו של השופט האמריקאי הדגול אוליבר הולמס לפיה מיסוי הוא מחיר הציוויליזציה. ואכן, גביית מיסים היא תנאי ראשון במעלה לתפקוד המדינה המודרנית לשם מתן שירותים חיוניים לאזרחים: תשתיות איכותיות, מערכת משפט מתפקדת, מערכת חינוך נגישה, מערכת בריאות יעילה, תחבורה ציבורית מפותחת. שירותים אלו עומדים בליבה של מדינת הרווחה, ומאפשרים את היווצרותו של מעמד ביניים חזק: הן משום שהוא נהנה מהוצאה ציבורית על חינוך (לרבות השכלה גבוהה), והן משום שהיא מספקת לו הזדמנויות לתעסוקה, ולצבירת הון חברתי. אלו הן גם חדשות טובות לדמוקרטיה שכן, להבדיל מאנשים החיים בעוני העסוקים מדי בטרדות היומיום, למעמד הביניים יש, לרוב, פנאי ליטול חלק בדיון הציבורי . לבסוף, מערכת מיסוי צודקת מסייעת בצמצום פערים, מגדילה את מעגל משלמי המיסים, מגבירה את הלכידות החברתית ומחזקת את התחרותיות של המדינה בשוק הגלובלי. מנגד, התחמקות מתשלום מסים מובילה לצמצום התקציבים הציבוריים, ומגדילה בכך את הפערים בין מי שמסוגלים לשלם עבור השירותים הציבוריים לבין מי שאינם יכולים. מצב זה מפורר את הסולידריות החברתית ובתורו, מפחית עוד יותר את הנכונות לשלם מיסים. שלא במפתיע, מחקר עכשווי מצא קשר בין שוויון וסולידריות חברתית לבין נכונות רבה יותר, גם מצד העשירים בחברה, לשלם מס.
אכן, אין להתעלם מן הבעיות מהן סובלת מערכת המס בישראל: ביורוקרטיה מנכרת, אי-הסכמה ציבורית לגבי סדר יום משותף, וחוסר-אמון באופן ניהול כספי המסים בידי המערכת הפוליטית. בנסיבות אלו, אין פלא שתשלום מס הפך ל"נטל", וכפי שמלמדת השקת "קו הצדק" על-ידי רשות המיסים, ההתחמקות ממס בישראל הפכה ל"מכת מדינה". עם זאת, אף שהתופעה קיימת בקרב המורים הפרטיים או השיפוצניקים, ניתן לראות בכך לא פעם אקט של הישרדות כלכלית ואולי אף של ניסיון לחסוך מצד מי ששכרם הזעום (כמעט 3 מתוך4 ישראלים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק) יוצא כולו על צריכה (ולכן גם על תשלום מיסים עקיפים כמו מע"מ). הם גם נפגעים מאוד מההתדרדרות באיכות השירותים הציבוריים שנגרמת, בין השאר, כתוצאה מתכנוני המס של התאגידים הגדולים, שם נמצא הכסף הגדול באמת. כך, לפי הערכת רשות המיסים: "80% מההון השחור נמצאים בתכנוני המס האגרסיביים. 20% הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים – כמו מסעדות, אינסטלטורים, מורים פרטיים ורופאים."
אך לצד שיפורים חיוניים הנדרשים למערכת כמו הגברת השקיפות, פישוט החקיקה, סגירת פרצות, קשב רב יותר לרצון האזרחים באופן השימוש בכספי המס, חשוב שדרישת ה"שוויון בנטל" תחול גם במישור המיסויי. השיח ה"יאיר לפידי", הרואה במיסוי אך ורק משקולת על כתפי אלה שבזיעת אפם מרוויחים את לחמם ומפרנסים את העניים הפרזיטיים, חוטא למציאות. הסופר הצרפתי רנה ברז'אוול כתב שמתנגדי המיסוי מתעלמים מכך שהיד שמערכת המס מכניסה לכיסנו היא בעצם ידנו שלנו. כאשר אנו בועטים בה, אנו פוגעים בעצמנו. הכסף ש"חסכנו" במיסוי נמוך חסר במקומות חיוניים אחרים – בבתי החולים, בלשכות הרווחה או בבתי הספר. דבר זה נכון לא רק עבור האזרחים אלא גם, ובעיקר, עבור התאגידים שנהנים מטובין ציבוריים כמו תשתיות וכוח עבודה משכיל ובריא. טובין אלו, כידוע, מחייבים השקעה ציבורית יציבה בחינוך, בבריאות ובשאר השירותים החברתיים. מס, אפוא, איננו נטל.
גינוי חברתי נוקב של התאגידים המתחמקים ממס, ושל עורכי-הדין ורואי החשבון המסייעים להם בכך, הוא אפוא חיוני: תשלום מס מלא הוא אקט אזרחי ואף פטריוטי מובהק, והתחמקותן של חברות ענק מכך היא מעשה טפילי שגם שומט את הקרקע מתחת לבסיס החברתי לצבירת הונן. זה יהיה גם האמצעי היעיל ביותר לבנייתה של חברה צודקת יותר, שכן הוא יאפשר מימון שירותים ציבוריים איכותיים והגונים. אז גם יהיה מוצדק יותר לבוא בדרישות אל האזרחים המתחמקים ולומר להם: אנחנו כבר לא בעיירה, והפריץ שאותו "מסדרים" הוא בעצם אנחנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *