פוסט יום השואה (פייסבוק שחרית, 5.5.2016)

פוסט יום השואה (פייסבוק שחרית, 5.5.2016)

בדצמבר האחרון השתתפתי לראשונה בטקס ב"יד ושם" לציון פלישת הנאצים לתוניסיה (בנובמבר 1942) שאותו מארגן מזה שנים אחדות אבי, Sitbon Claude. הטקס – שאליו הגיעו מאות יוצאי תוניסיה מכל רחבי הארץ – כלל רכיב "קלאסי" של נאומים והקראת עדויות, אך גם ביצוע חי של הפיוט "למולדת שובי רוני" שאותו כתב אשר מזרחי, גדול הפייטנים-חזנים של יהדות תוניסיה. הפיוט, הכולל שורות כמו "שׁוּבִי אֶל מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ/שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה/וְאֶגְאַל אֶת שְׁבִיּוֹתַיִךְ/וְיִהְיוּ לְאַלְפֵי רְבָבָה/אֲרַחֵם עַל אַדְמוֹתַיִךְ/וּתְהִי לְגֶפֶן פֹּרִיָּה", נכתב בשנת 1930 וכאחד ה"המנונים" של הקהילה התוניסאית בישראל, הוא מבטא את זיקתה הציונית – והדתית – העמוקה. אל שירתו של הפייטן הצטרף בהתלהבות הקהל שאף תבע – וקיבל – הדרן. בתום הטקס, עבר הקהל הרב לאוהל התמיד שם הודלקה משואה לזכר מאות הקורבנות ולאחריה הושר פיוט יהודי-תוניסאי נוסף, למגינת לבה של נציגת "יד ושם" שהודיעה על שירת "אל מלא רחמים".

בשנים האחרונות החל להתפתח דיון ציבורי סביב אופיו של יום השואה, ורק בשבוע שעבר צוטטה מנהלת מוזיאון לוחמי הגטאות בביקורת על אופיים המניפולטיבי של טקסי יום השואה. בין אם הדיון הזה נובע מההבנה שקרב ובא היום שבו לא יהיו עוד ניצולים מן התופת הנאצית ובין אם הוא חלק ממלחמת התרבות המתמשכת המתנהלת בישראל – ולמעשה, מזה מאות שנים, בקרב העם היהודי כולו – בין אוניברסליות לפרטיקולריות, ברור כי מדובר בסוגיה טעונה המזמינה לעיון וחשיבה מחודשים.

הטקס המרגש בו נכחתי מציע כיוון אפשרי כזה: משהו במפגש שבין הממלכתיות וכובד הראש ה"יד ושמיים" לבין הפרשנות המשוחררת, ובעיקר – חוגגת החיים של היהודים התוניסאיים הצליח ללכוד, בעיניי, את השילוב המתאים בין קינה לבין תקווה, בין אובדן לבין תקומה, בין תוגה לבין ניצחון החיים. אכן, יתכן שמימדיה הצנועים יחסית של הטרגדיה – כיבוש המדינה על-ידי בעלות הברית במאי 1943 מנע מהנאצים להחיל על יהודי תוניסיה את "הפתרון הסופי" – אפשרו לבאי הטקס "לשחרר כפתור", אך, בעיניי, דווקא המימד האנושי הזה, הנזכר והממשיך, הפרטיקולרי והאוניברסלי, הוא הרכיב החיוני בשימורה של מסורת זיכרון סולידרית של כלל השבטים היהודיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *