(פוסט שחרית, 31.7.14)

(פוסט שחרית, 31.7.14)

מהו המעשה הנכון לעשותו בימים אלו – ימים של מוות, של שנאה, של הסתגרות? כל אחד יכול להחליט האם להפגין או להתייאש או לכתוב סטטוס או פשוט לברוח. ובכל זאת, אסור לנו להסיט את עינינו לנוכח המורכבות העצומה והמבלבלת של המצב שבו אנחנו מצויים: זוהי מציאות שבה ישראל מנסה לעקור בכוח איום בלתי-נסבל על חיי אזרחיה, אלא שהיא עושה זאת באופן שאינו תמיד מידתי ובעיקר בידיים שאינן נקיות (התנחלויות, אווירה גזענית); מציאות שבה אינטרס ההישרדות של ראשי חמאס לוכד את האוכלוסיה העזתית האומללה כבת ערובה; מציאות של ברית אנטי-חמאס בין נתניהו, א-סיסי ואבו מאזן מול ציר פרו-חמאס בראשות ארדואן והקטארים, כאשר מקומה של ארה"ב במשוואה אינו לגמרי ברור; מציאות אזורית של תהפוכות היסטוריות המלווה באלימות איומה, המפוררת את המשטרים הערביים סביבנו ומחזקת את הנטייה הישראלית להתבצרות; מציאות גלובלית של משבר כלכלי וחברתי עמוק שבו בכל העולם (וגם בישראל, למרבה הצער) מתחזק כוחם של האוטוריטרים ונחלש כוחם של הדמוקרטים.
ברור לחלוטין שהמצב הזה, התגשמות הקללה הסינית העתיקה על החיים בזמנים המעניינים, מחייב אותנו ל"החלפת דיסקט". השפה הפוליטית האוטומטית והדיכוטומית שעיצבה את השיח הציבורי שלנו בעשורים האחרונים אינה מתאימה יותר לתיאור המציאות. וכדי להבין מציאות חדשה נדרשת שפה חדשה. נכון, עלינו עדיין להמציא אותה אך ניתן להניח שיהיו לה לפחות שני מרכיבים: ראשית, בבסיסה תעמוד ההכרה באנושיותם של בני אברהם ובקשר הבלתי-ניתן להתרה ביניהם; ושנית, היא תצביע על המרוויחים משימור האלימות והשנאה אך בעיקר תזהה, מבלי להשטיח את המורכבויות, את האינטרסים המשותפים לרוב הגדול בישראל ובפלסטין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *