שופטים בקריסה (גרסה מלאה של המאמר שפורסם ב"מעריב" ב-17.3.2011)

שופטים בקריסה (גרסה מלאה של המאמר שפורסם ב"מעריב" ב-17.3.2011)

באופן מצער, היה צורך בזעזוע שעוררה התאבדותו הטרגית של השופט מוריס בן-עטר כדי לעורר מחדש את הדיון הציבורי בשאלת העומס העצום המוטל על שופטי ישראל. מקרה זה – שמצטרף לפרישתו, לפני מספר חודשים, של השופט ישגב נקדימון, כחצי שנה בלבד לאחר שמונה לתפקיד, בשל העומס הרב שהוטל עליו – הוביל עד עתה בעיקר לדיון בדבר הצורך בתוספת תקנים ותקציב משמעותית למערכת המשפט.

אכן, אין להתכחש לצורך חיוני זה. מספר התיקים הממוצע לשופט בישראל הוא 2335 בשנה, לעומת 61 בלבד בנורבגיה. ברור שיש להבין מצב דברים זה בראש ובראשונה בהקשר של מדיניות ה"ייבוש" המתמשכת, המכוונת, של השירות הציבורי שלא פסחה אפילו על מערכת חזקה כמערכת המשפט. ייבוש זה – שאת תוצאותיו חשים גם המורים, העובדים הסוציאליים, השוטרים, הכבאים, הפרקליטים או האחיות – ממאיס את המערכת הציבורית על האזרחים, ובעיקר על מעמדות הביניים, המהווים את המשענת העיקרית שלה.

עם זאת, הפער העצום בין השופט הנורבגי לבין עמיתו הישראלי איננו רק תולדה של סדרי עדיפויות תקציביים. במדינה שבה 40,000 עורכי-דין תרים אחר פרנסה, גדל הסיכוי להתדיינויות סרק. גם המשפטיזציה הגוברת של החיים הציבוריים תורמת לעומס: לא רק בשל העובדה שבג"ץ נדרש לעסוק בכמעט כל שאלה חברתית או פוליטית, אלא גם לאור המחיר הכבד שהחשש הגובר מפני תביעה משפטית גובה מיחסי האמון החברתיים (כך, למשל, תהליך הפקת הלקחים הפנימי בבתי החולים כמעט ועוקר מתוכן). מנגד, בנורבגיה ובמדינות אחרות הנהנות מסולידריות חברתית חזקה, מאפשרים יחסי האמון בין האנשים לצמצם את ההזדקקות לשרותיה של מערכת בתי המשפט, ולהסתייע יותר במוסדות אלטרנטיביים ליישוב סכסוכים (גישור, למשל) שיכולים להיות רגישים להקשרים אישיים וקהילתיים יותר מאשר השיח המשפטי הדיכוטומי והנוקשה.

העומס על נותני השירות פוגע גם במקבלי השירות. לכן, השתלטות שיח היעילות על מערכת המשפט חייבת לעורר דאגה. "בית משפט זה לא בית חרושת", אמרה שופטת אנונימית ל"הארץ" (10.2): גם אם מרבית השופטים מצליחים "לחסל" את כמות התיקים שבפניהם, האם הם אמנם מצליחים למלא בכך אחר שבועת השופט "לשפוט משפט צדק"? האם טיפול בעשרות ומאות תיקים מדי יום יכול באמת להיות קשוב לאזרח מן השורה המבקש את יומו בבית המשפט? שאלה זו מתחדדת בעיקר בכל הנוגע לאוכלוסיות מוחלשות, ש"זרות" לעולם המשפט , ושנתקלות במכשולים כלכליים, תרבותיים וחברתיים משמעותיים בבואן להשמיע את קולן.

לבסוף, העומס השיפוטי מעורר גם את סוגיית הפנאי המצטמצם: התארכות שעות העבודה – פגע חברתי שממנו סובל יותר ויותר מעמד הביניים – אקוטית במיוחד בכל הנוגע לשופטים. הללו לא רק מכריעים מדי יום בגורלם של מתדיינים רבים, אלא גם תורמים לעיצובן של נורמות חברתיות וציבוריות חשובות. שופט החוזר לביתו לאחר 12 שעות דיונים מתישות אינו פנוי להתעמק בחשיבה היסטורית, בשאלות מוסריות או בחידושי המדע והאמנות, וזאת על אף שבמסגרת תפקידו הוא נדרש לא פעם לעצב אמות-מידה בכל אחד מתחומים אלו. כשמוסיפים לכך את העובדה שחינוכם המשפטי של השופטים מרגיל אותם ממילא לקטלג אירועים אנושיים מורכבים וסבוכים בתוך קטגוריות צרות, מבינים אף יותר את הסכנות החברתיות שצופן העומס השיפוטי. טכנוקרטים או הומניסטים – עלינו להחליט איזה שופטים החברה שלנו רוצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *