שיעור חברה (פייסבוק שחרית, 1.9.2015)

שיעור חברה (פייסבוק שחרית, 1.9.2015)

מכירים את חנה ליפשיץ? לא? חבל. כי היא אחד הא/נשים המשפיעים ביותר על חינוך הילדים שלנו. ליפשיץ היא מנכ"לית חברת מרמנת, חברה עסקית הנותנת למשרד החינוך מדי שנה שירותים בשווי מאות מליוני שקלים: נסיעות לפולין, השאלת ספרי לימוד, הכשרת מנהלים, בדיקת בחינות בגרות, מרכזי העשרה למחוננים, פיתוח תהליכים פדגוגיים… You name it. ומרמנת לא לבד. על-פי הערכות, משרד החינוך מזרים מדי שנה לגופים פרטיים – חברות, עמותות, קרנות – לא פחות מ-11 מיליארד ש"ח, כרבע מתקציבו. איפה הבעיה? לרבים מהארגונים הפעילים בתחום החינוך יש אמנם כוונות טובות ועובדים אידיאליסטים ויצירתיים, אך בפועל הם מחלישים את המערכת הציבורית (בדומה למקרה של בתי הספר הייחודיים השונים – אך זה עניין לפוסט אחר…): היעילות והחסכון – עילת ההפרטה מלכתחילה – אינם נבדקים, ובמקרים רבים, השירות המופרט יקר יותר; רבים מהעובדים מועסקים כעובדי קבלן שזכויותיהם נפגעות; וחוסר השקיפות של משרד החינוך אינו מאפשר לראות את התמונה המלאה, שכנראה גרועה אף יותר. מכלול התהליכים הללו, שהם תוצר מובהק של אידיאולוגיית "הממשלה הקטנה" המושלת בכיפה, מייצרים תלות הולכת וגוברת של משרד החינוך בנותני השירותים החיצוניים, תלות ששוחקת ומנוונת את יכולותיו של המשרד ובסופו של דבר חותרת תחת אחריות המדינה לילדיה-אזרחיה. בנוסף, הפיקוח הרופף על הפעילות המוצאת החוצה מקשה מאוד על עיצובה של מדיניות חינוך מערכתית בשני מובנים חשובים: ראשית, אין מעקב מספק אחר התכנים שנכנסים למערכת החינוך הממלכתית (הזרמים הדתיים מגינים הרבה יותר על תלמידיהם בהקשר זה). בסוף השבוע נחשף מאגר חדש שמרכז (בשעה טובה) את מכלול התכניות הפרטיות המופעלות בבתי הספר, ועולה ממנו שעטנז – או שמא מוטב לומר קקפוניה – של תכניות, מניו אייג', דרך תכניות מסחריות, וכלה בפעילות למען הקמת בית המקדש, שהקשר בינן לבין חינוך ציבורי הומניסטי וביקורתי הוא קלוש. העובדה שהאחראית על המאגר במשרד החינוך רואה בו מעין "טריפ אדווייזר של תוכניות חינוכיות" ממחישה כיצד תפיסות צרכניות מחליפות את השיקולים הפדגוגיים. שנית, ובהמשך לכך, הגורמים המעבירים את התכנים אינם בהכרח אנשי חינוך, ואף שהם חדורי אמונה ולהט, נוכחותם חותרת תחת סמכותם וביטחונם של המורים הקבועים ומשדרת שהם בעצם קצת מיותרים. אם מוסיפים לכך את העובדה שלגורמים אלו יש לא פעם אג'נדה פוליטית נסתרת, מבינים את גודל הבעיה.
מה עושים? צעדי השקיפות של משרד החינוך הם רק שלב ראשון בדרך הארוכה לשיקום מערכת החינוך הממלכתית. אך גם כהורים יש לנו אחריות לברר מה ובעיקר מי נכנס לכיתה של ילדינו. מעורבות הורים בחיי בתי הספר היא דוגמה לצעד שנעשה לא פעם משיקולים אישיים – לדאוג לילד הפרטי שלי – אך שמשמעותו חורגת מעבר לכך והיא בעצם פעולה למען הטוב המשותף תוך לקיחת אחריות על הקהילה שבה אנו חיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *