דברים בטקס סיום מוסמכים במשפטים באוניברסיטת תל-אביב (התפרסם ב’חברה’, גליון 22)

דברים בטקס סיום מוסמכים במשפטים באוניברסיטת תל-אביב (התפרסם ב’חברה’, גליון 22)

ערב טוב,
כשנתבקשתי לשאת כאן דברים, חזרתי לעבודת התיזה שכתבתי, שעוסקת במהגרי העבודה בישראל, אלו המכונים בדרך-כלל "עובדים זרים". התיזה מעלה אמנם שאלות תיאורטיות כמו ההקשר הגלובלי של הגירת עובדים מן העולם השלישי אל המערב, והשחיקה שגורמת תופעה זו לתפיסת האזרחות המדינתית, אך מצאתי כי הנושאים בהם עסקתי רלוונטיים גם באופן מעשי ויומיומי לכל אחד מאיתנו.
המציאות הקשה והאכזרית אליה חשופים מהגרי העבודה בישראל ידועה, פחות או יותר, גם לקורא העיתונים הממוצע, ואין צורך להכביר מילים במעמד חגיגי זה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה "שוק עבודה שניוני", לשון צחה לתיאור שוק עבודה שבו מתרכזות "עבודות שלושת המ'" – מפרכות, מסוכנות, מלוכלכות. פעם איכלסו אותו הפועלים הפלסטינים, וכעת נקבצו אליו פועלי כל העולם, אותם "אנשים שקופים" מדרום תל-אביב.
אלא שכאן אנו פוגשים מכר ותיק – 'המדרון החלקלק'. נורמות מן השוק השניוני של מהגרי העבודה הן כיום גם נחלתם של עובדים ישראליים רבים. למעשה, בהקשר הנוכחי של יחסי העבודה במשק, אפשר כמעט לדבר על קריסת מערכות:
– חוקי העבודה, הנאורים כשלעצמם, ובראשם חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה – כמעט ואינם נאכפים;
– עובדים רבים אינם מורשים לממש את זכותם הבסיסית להתארגן באמצעות וועד עובדים;
– הולכות ומתפשטות נורמות העסקה פוגעניות – מעמידה ממושכת ועד לאיסור יציאה לשירותים במהלך שעות העבודה;
– מספר עצום של עובדים – בקנה מידה חסר-תקדים בעולם – מועסקים באמצעות חברות כוח-אדם, באופן המשחרר את המעביד מאחריות כלפיהם. אפילו עובדי הניקיון בבית הדין לעבודה, כך התפרסם בשבוע שעבר, אינם נהנים מימי מחלה;
– החשש המתמיד מפני "שוט" האבטלה מלמד את העובדים שלא כדאי להם להתלונן;
– וישנם אפילו עובדים לא מעטים – בשירות הציבורי – ששכרם הולן במשך חודשים ארוכים.
חשוב להדגיש: הג'ונגל התעסוקתי אינו אופייני רק לעובדי "הצווארון הכחול". בענף ההיי-טק, ובמידה פחותה גם בקרב עורכי דין, השכר גבוה אמנם, והתנאים מפנקים, אך, במידה רבה, יש כאן "כלוב מוזהב" של עובדים לא מאוגדים, המשועבדים למקום עבודתם – באמצעות הטלפון הסלולארי או הדואר האלקטרוני – במשך כל שעות היממה. המחירים המשפחתיים והחברתיים הקשים הכרוכים בהיווצרותם של דפוסי תעסוקה בולעניים שכאלו עוד ייחקרו לעומק בעתיד.
לא לחינם אמר לאחרונה יו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי העבודה, פרופ' יצחק הרפז, כי שוק העבודה הישראלי מזכיר, בחלקים גדולים והולכים מתוכו, "דפוסי העסקה נחותים ומשפילים נוסח המאה ה-19". דפוסים אלו התפתחו, לדעתו, בעיקר עקב סביבה תחרותית פרועה שנובעת, בין השאר, מ"מדיניות כלכלית המקדשת את הרווח הכספי, ואינה רואה את הפרט אלא כמכשיר להשגתו".
מה לכל זה ולנו, המשפטנים? שאלת יחסי העבודה במשק מהווה צומת מרכזי שבו מתנגשים אינטרסים כלכליים חזקים עם זכויות אדם בסיסיות, ושבו באים לידי ביטוי, מדי יום, פערי כוח – מגדריים, מעמדיים, אתניים. פערי כוח אלו זועקים להסדרה ולאיזון, ושמירה על "נייטרליות" ביחס אליהם מהווה בחירה מודעת בצד החזק. כך נעשה, למשל, לפני 100 שנה בדיוק, בארצות הברית, בפרשיית לוכנר הידועה, שבה ביטל בית המשפט העליון האמריקאי חוק שהגביל ל-60 את שעות העבודה השבועיות של עובדים במאפייה, מן הטעם שהוא מונע מעובדים החפצים בכך, לממש את חופש החוזים שלהם. החלטה זו נחשבת, במבט לאחור, לאחת מנקודות השפל בהיסטוריה המשפטית האמריקאית, והיא מבטאת גישה פורמלית, מושרשת עדיין, המתעלמת מכוחו הלא נייטרלי של המשפט לקבוע ולעצב הסדרים חברתיים וכלכליים. התהליכים שעמדתי עליהם בראשית דבריי מבשרים על "לוכנריזציה" מתמשכת של שוק העבודה הישראלי. אסור לנו לחזור לשם.
לדעתי, כל משפטן, הן בשוק הפרטי והן במגזר הציבורי, נדרש לבחור צד. בחירה זו תופסת את תפקידו של עורך-הדין ושל המשפטן האקדמי, כתפקיד ציבורי, כחלק מ"אליטה משרתת" בעלת מחוייבות חברתית ומוסרית. התפקיד המשפטי, על-פי תפיסה זו, הוא להנגיש ולהנהיר את מערכת המשפט בפני אוכלוסיות מגוונות, ובייחוד האוכלוסיות חסרות האמצעים, ולהסיר את שלל המכשולים, הגלויים והנסתרים, שהיא מציבה – אמצעים כלכליים, אי-הכרת הזכויות וכמובן, אי-הכרת השפה המשפטית.
במהלך לימודיי בפקולטה שמחתי למצוא שותפים לא מעטים לתפיסה זו של המקצוע המשפטי, שזוכה למימוש מעשי ויומיומי במפעל המבורך של הקליניקות המשפטיות. במובן הזה מהווה הפקולטה שלנו חיל חלוץ שגם פקולטאות אחרות החלו לצעוד בעקבותיו. אמנם אין זה עדין חלק גדול בקהילה המשפטית, אבל במילותיו של יהודה עמיחי:
פעם חשבתי שאפשר לפתור כך
כמו אנשים שמתאספים בחצות בתחנה
לאוטובוס שלא יבוא
בתחילה מעטים, אחר כך עוד ועוד.
זו היתה הזדמנות להיות קרובים זה לזה
ולשנות הכל ולהתחיל יחדיו עולם חדש
בסוף דבריי, חובה נעימה היא לומר תודה:
תודה למנחים שלי, תודה לדיקן ולסגל המרצים על הפתיחות, הביקורתיות, ההקשבה, ההזמנה המתמדת להרחבת אופקים מעשירה. כבוגר פקולטה אחרת, בעיר אחרת, אני יודע להעריך זאת;
תודה לצוות המינהלי, ובעיקר לצוות המזכירות לתארים מתקדמים, על המסירות, על העזרה, במיוחד בתחום המילגות, ועל החיוך;
תודה להוריי על שתמיד היו שם, בעיקר כשהיה קשה, ולחבריי בקיבוץ העירוני תמוז על התמיכה וההשראה;
ואחרונים, חביבים עליי מכולם, תודה לילדיי האהובים, יאיר ותהילה, על האור שבו הם מאירים את חיי. מי יתן ובעתיד הם, ובעצם כולנו, נשכיל לחיות בחברה סולידארית יותר.
בהצלחה לכולכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *