“מי שנולד חרגול – אבוד”: על הסרט ‘ימי שני בשמש’ (ספרד 2002) (בימוי: פרננדו לאון דה ארנואה)

“מי שנולד חרגול – אבוד”: על הסרט ‘ימי שני בשמש’ (ספרד 2002) (בימוי: פרננדו לאון דה ארנואה)

השורה התחתונה היא שהסרט 'ימי שני בשמש' הוא סרט מצוין. משחקים בו שחקנים נהדרים, הבימוי אינטיליגנטי ורגיש, הצילום טוב, הדיאלוגים מרגשים, יש בו מוזיקה שנוגעת, ועל כל אלה, כפי שנאמר הקדימון: "הסרט אינו מבוסס על סיפור אמיתי אלא על אלפי סיפורים אמיתיים".

מדוע אם כן, נשלח 'דבר אליה' לטקס האוסקר כנציגה של ספרד ולא 'ימי שני בשמש' שזכה בכמה פרסים בארצו? אולי מפני שמתוך הסרט הצנוע הזה עולה – כמו מתוך 'סיפורים מהמסילה' הבריטי (ראו 'חברה' מס' 1) – תמונת מציאות, עגומה וקשה, של שוק העבודה המערבי העכשווי. בסרט אפשר לראות בזה אחר זה, זה לצד זה, את תחלואיו של עולם העבודה בעידן הניאו-ליברלי וכיצד כל אלה משפיעים על החיים שלנו – בני האדם.

זיקוק של 'רוח התקופה' שבה אנו חיים משתקף במשל 'החרגול והנמלה' של לה-פונטיין שסנטה, מגיבורי הסרט, מקריא לילד קטן שהוא משמש לו כשמרטף – אחת העבודות המזדמנות שהוא עושה לפרנסתו. אל תוך הסיטואציה הנינוחה לכאורה של הקראת סיפור לפני השינה זועק סנטה – שמתוודא כנראה לראשונה לאכזריותה של הנמלה – באוזניו המשתאות של הילד: "פוטה (בת זונה בספרדית) הנמלה הזו! זה לא ככה! מי שנולד חרגול – אבוד!" (למי שאינו זוכר את הסיפור – הנמלה אינה מוכנה להכניס לביתה החם בחורף את החרגול ששר כל הקיץ במקום לעבוד). וכך, במילים ציוריות ספורות, מתכתב הסרט עם תפיסות חברתיות וסוציולוגיות חשובות, צאצאיות המסורת המרקסיסטית, והמדגישות את הריבוד החברתי ואת השיעתוק המעמדי שממשיכים להתקיים גם בעולם שבו מתו לכאורה האידיאולוגיות הגדולות. הסרט מעמת תפיסות אלו עם התפיסה המריטוקרטית, תפישת 'שלטון המוכשרים', הרווחת כל-כך במקומותינו. ריינה – דמות שמצליחה איכשהו "לצוף מעל למים" בעזרת עבודה "קטנה" – משמש לה פה (בדברים שיכלו, באותה מידה, לצאת הישר מגרונם של נתניהו ושטרית): מי שמוכשר – מצליח; מי שרוצה לעבוד – יכול (עובדה, יש פה המון עובדים זרים); מי שלא יכול – בוודאי לא רצה מספיק. בקיצור, נמאס שכספי המסים של האנשים העובדים מממנים את הבטלנים.

הסרט מתרחש בעיר ויגו שבמערב ספרד, עיר קטנה שכל חובב כדורגל בישראל מכיר מאז שחיים רביבו עלה בה לגדולה. אך ויגו היא גם עיר נמל שהמספנה שלה נסגרה לפני ארבע שנים, וסיפור סגירתה הוא הציר המרכזי בסרט. סנטה, חוסה, לינו, ריינה ואמאדור וכן סרגיי, מהגר עבודה מרוסיה, אסטרונאוט לשעבר, כולם מפוטרי המספנה (אחוז האבטלה בספרד הוא הגבוה באירופה). הם נפגשים מדי יום בבר של ריקו ('המספנה'), אף הוא מן המפוטרים. ומדוע נסגרה המספנה? מילת הקסם – גלובליזציה: זול יותר לבנות ספינות במספנות בקוריאה, ועל השטח שיתפנה עתידים לקום בנייני יוקרה ("שיאוכלסו בקוריאנים", כדברי סנטה). לכן, למרות שהמספנה היתה תחרותית; למרות שהיא סיפקה מקומות עבודה ל-200 בעלי משפחות; למרות נכונות העובדים לוותר על חלק משכרם כדי שהיא תמשיך להתקיים; ולמרות הפגנות סוערות שלוו בהתנגשויות קשות עם המשטרה (הסצינה הפותחת את הסרט) – בעידן הנוכחי, עידן "מקסום הרווחים" ונצחון ההון הספקולנטי, הוזלת עלות העבודה הופכת כבר לערך העומד בפני עצמו.

העבודה אינה עוד מקור לגאווה וליצירה או דרך למימוש עצמי; היא כבר לא אמצעי להבטחת העתיד והעצמאות הכלכליים; היא אפילו לא אמצעי למפגש ולסוציאליזציה בין בני-אדם. כאילו חזרנו למאה תשע עשרה – כל שיש לעובד למכור הוא כוח עבודתו – כפי שלימדנו מרקס קשישא. העבודה היא סחורה נוספת בשוק הסחורות – הא ותו לא.

וכך, בסצינה מינורית אך מהפכת קרביים, בפתיחת הסרט, אנו רואים את לינו, מזיע ולחוץ, מתכונן לראיון עבודה נוסף, אחד מני רבים. 112,000 פזטה לחודש, עם אפשרות לבונוסים, הוא מספר בעיניים בורקות לחבריו. אבל כתוב פה שהמשרה מיועדת לגילאי 20-35 (לינו, שכבר עבר את גיל 50, נעלב מכך שחבריו חושבים שהוא לא נראה בגיל המתאים); לבעלי רכב (לינו מבטיח לרכוש רכב "טרנטה" עם המשכורת הראשונה); ולבעלי ידע במחשבים (הבן של לינו נותן לו שיעורים). "אבל באיזו עבודה מדובר?" שואל לבסוף חוסה. ללינו אין שום מושג. ניסיונותיו הפאתטיים, קורעי הלב, לפרוץ את תקרת הגיל, "תקרת הזכוכית" החדשה, הנוספת, של שוק העבודה יימשכו לאורך כל הסרט, עד לרגע ההתפכחות הכואב.

מי שבכל זאת עובדת היא אנה, פועלת ייצור במפעל לשימורי דגים, אשתו של חוסה. אבל העבודה שלה היא רק צדה השני של האבטלה: שכר נמוך, אין תשלום על שעות נוספות, שעות המשמרות אינן קבועות, אסור לעובדות לשבת ומנהל העבודה הוא מין "אח גדול" שמשקיף מלמעלה כדי לוודא שקצב הייצור לא יופרע. אנה מועסקת בחוזה זמני, התוצר האולטימטיבי של הפרטת שוק העבודה: החוזה אישי ואינו מאפשר שום סוג של סולידריות – תם עידן החוזים הקיבוציים. החוזה מבטא "ארעיות של קבע": היום אתה עובד, אולי גם מחר, לגבי מחרתיים – נראה. מעולם לא היה "שוט" האבטלה כה ממשמע. אופן ההעסקה הזה משליך גם על מידת יכולתם של בני הזוג לקבל הלוואה, והמפגש הטעון של בני הזוג עם הפקיד האדיב בבנק הופך לריב קשה באמצע הרחוב, בו פורצים החוצה כל התסכולים של שניהם. חלק מתסכולים אלה נובעים משינוי התפקידים המגדרי ביניהם – בעולם הזה בו האשה מפרנסת, לא מוצא לו הגבר את מקומו, הוא הופך חסר ערך. ואכן – ההבנה שקנה-המידה הכמעט בלעדי שעל-פיו הוא נמדד היום הינו "ערכו" בשוק העבודה מרסקת את הדימוי העצמי של חוזה; היא גם בעלת השלכות הרסניות על שלמותו של התא המשפחתי שאמור לכאורה להיות מקור לתמיכה בלתי-מותנית.

דמותו הססגונית של סנטה – שילוב מקסים של מאהב לטיני ושל טרובדור חברתי – מייצגת בסרט את אפשרות ההתנגדות למצב הקיים. הוא התנגד כבר בתחילת התהליך להיענותם של 120 העובדים הקבועים במספנה למדיניות ה"הפרד ומשול" של ההנהלה. היענותם של העובדים גרמה לנסיגה מהמאבק המשותף להם ול-80 העובדים הזמניים (ובהם סנטה עצמו) שההנהלה ביקשה לפטר. סנטה צדק, זו היתה ראשיתו של המדרון התלול – תנאיהם אמנם שופרו בטווח הקצר, אבל כעבור שנה אף הם פוטרו והמספנה נסגרה. באחת הפעמים שבהן שתה יותר מדי, מספר אמאדור לסנטה את הסיפור על התאומים הסיאמיים: היות שהם נולדים מחוברים זה לזה, הצלחתו של האחד להשתחרר מלפיתתו של השני היא ניצחון פירוס שמוביל, בסופו של דבר, לנפילה של שניהם. הצורך הזה בסולידריות במקום העבודה היא התובנה שמנסה סנטה, לשווא, להנחיל לריינה, אביר השיטה המריטוקרטית, בעת הויכוחים ביניהם. באופן דומה, דוחה סנטה בתוקף את דברי ריינה שאמר שאם מחירי המשקאות בבאר הסמוך יהיו נמוכים יותר, הוא לא יהסס לנטוש את הבאר של ריקו. "הצרכנות הנבונה" הזו היא הסיבה המרכזית לנפילתם של העסקים הקטנים, כדוגמת המכולות השכונתיות (ראו חברה מס' 8), אך היא מרסקת גם ערכים בסיסיים של חברות וערבות הדדית. יכולתי להיות מוזג, סונט סנטה במרירות, אבל אם יפטרו את כולם לא יישארו לקוחות.

קשה לצאת אופטימי מן הסרט הזה, וגם כשחיוך כבר עולה על השפתיים לנוכח דמותו של סנטה, הוא כמעט תמיד "נתקע" בגרון רגע לאחר מכן. ההבנה לפיה שוק העבודה "הסוציאל-דמוקרטי" שהכרנו – איגודי עובדים חזקים, בטחון תעסוקתי, רשת סוציאלית אפקטיבית, כבוד אנושי בסיסי – איננו קיים יותר, היא קשה ומכאיבה. ובכל זאת, הסרט, באמצעות סנטה, מרמז בעדינות – זהו אינו מניפסט זועם – על כיוונים לבנייה מחודשת של אלטרנטיבה אנושית יותר.

באחד מימי השני, בשמש, יושבים סנטה ולינו על המזח. מולם נפרש הים הכחול במלוא תפארתו. "כאן הכול חרא", אומר סנטה בדרכו המעודנת, ומספר ללינו על אוסטרליה, שבה "כל אחד מקבל את חלקו". 'אוסטרליה' כאוטופיה מבטאת את הצורך במאבק מתמיד כנגד הסדר החברתי הקיים, ה"טבעי", צורך שבא לידי ביטוי במחאתו המקורית, המתריסה, של סנטה על הרשעתו בגין ניפוץ פנס רחוב באחת ההפגנות כנגד הפיטורין.

יתכן, אגב, שאזרחי ספרד קלטו את המסר: לפני כחודש וחצי, בהתגייסות אזרחית נדירה, הם בעטו מן השלטון את ממשלתם הניאו-ליבראלית, ואולי התחילו בדרך המובילה לאותה 'אוסטרליה'. מתי נלך אנחנו בעקבותיהם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *