נאום שנישא בעצרת נגד הפרטת בתי הסוהר שנערכה מול כלא רמלה

נאום שנישא בעצרת נגד הפרטת בתי הסוהר שנערכה מול כלא רמלה

מדוע אנחנו טוענים שהפרטת בתי הסוהר מהווה קו אדום שנחצה? הרי זו לא הפעם הראשונה שמפריטים בישראל שירות ציבורי.

לא הפגננו כאשר הפריטו את אל-על

ולא הפגננו כאשר הפריטו את בזק

ולא כאשר הפריטו את בנק הפועלים או את כימיקלים לישראל

ואפילו לא כשהפריטו את הנמלים.

במאמר מוסגר – חבל מאוד שלא הפגננו גם אז, אבל בכל זאת – מה מייחד את הפרטת בתי הסוהר?

בשביל להבין את זה צריך לחזור ממש לבסיס. מה זו מדינה? מהי ריבונות? האלף-בית של הריבונות המדינתית הוא המונופול שיש למדינה על הפעלת הכוח והאלימות על כל מי שמצוי בשטחה. איך היא עושה זאת?

באמצעות הצבא ששומר על גבולותיה – צבא אחד, אסור שתהיינה מיליציות חמושות.

באמצעות המשטרה ששומרת על הסדר הציבורי – משטרה אחת, ולא האחים אלפרון

באמצעות התביעה הכללית שמעמידה לדין אנשים שהפרו את הסדר הציבורי

באמצעות בתי המשפט ששופטים את הנאשמים הללו – מערכת משפט אחת, לא בתי-דין שדה.

ובאמצעות שירות בתי הסוהר שמוציא לפועל את העונשים שמטילה מערכת המשפט. זה לא דבר פשוט. הענישה היא הסמכות הדרקונית ביותר הנתונה בידי המדינה – היא שוללת את חירותו של האדם למשך פרק זמן ממושך. זה כמובן מעשה מוצדק, אבל בשל חומרתו – אנחנו מפקידים אותו רק בידיה של המדינה, שמייצגת את האינטרס החברתי הכללי, שאינה נגועה באינטרסים זרים, שהיא בעלת אינטרס ממדרגה ראשונה לשקם את האסירים כדי שישובו להיות אזרחים טובים ומועילים לחברה.

הפרטת בתי הסוהר מעבירה למעשה חלק מהריבונות המדינתית לידיים פרטיות. היא יוצרת מגזר שלם של אנשים שיש להם אינטרס כלכלי שיהיו כמה שיותר אסירים. מגזר שלם של אנשים שרק ירוויחו מכך שהפשיעה תגדל שכן כך מספר האסירים יגדל. מגזר שלם של אנשים שאין להם אינטרס לשקם את האסירים שכן הרווחים ירדו.

עשו כאן בעצם שינוי משטרי, שינוי של האמנה החברתית הבסיסית בין המדינה לבין האזרחים שלה. ואת המהפיכה החוקתית הזו עשו באישון לילה, בתיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], בלי שום דיון ציבורי, כאשר משרד האוצר בעצם מצמיד אקדח לרקה.

לרקה של שב"ס – הוא התנה את הקמתם של בתי סוהר חדשים בכך שהם יהיו בתי סוהר מופרטים.

לרקה של המשרד לבטחון פנים – חייב אותו לקיים מכרז שבו זכה אדון לב לבייב.

ולרקה של חברי הכנסת – רוב חברי ועדת הפנים התנגדו למהלך ההפרטה, אלא שאז הופעלה משמעת קואליציונית וחברי הכנסת הסוררים הוחלפו.

מה הלאה? שכירי חרב תאילנדים בצה"ל? הפרטה של חיל האוויר? כפי שאמר חמי דורון, ח"כ משינוי שאי-אפשר לחשוד בו שהוא מתנגד למדיניות ההפרטה – ישנם דברים שאסור להפריט!

אבל אצלנו, גם כאן – רוצים להיות כמו באמריקה. בואו נתבונן רגע במציאות הפרוורטית שנוצרה באמריקה בשנים האחרונות. כיום יושבים בבתי הסוהר האמריקאים – שרבים מהם מופרטים – מעל לשני מיליון אסירים. איך זה קרה? האם משום שהפשע גדל כל-כך? התשובה היא שאחד הזרזים המרכזיים לגידול הוא פעילות של שתדלנים שמעסיקות חברות הכליאה הפרטית שיוזמים ענישה מחמירה יותר, הגדרת עבירות פליליות חדשות, קידום תובעים מחמירים, ביטול תכניות שיקום. הכל כדי להבטיח עוד רווחים לזכיינים. וזו אכן תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולארים מדי שנה. לא פלא שהאנליסטים בוול-סטריט קובעים שמדובר במניות מעולות, שהסיכון היחידי הנשקף להן הוא צמצום הפשיעה.

אומרים לנו – ההפרטה מוזילה עלויות. האמת היא שהנתונים שיש בידינו שהודלפו משב"ס מלמדים שההפרטה דווקא מייקרת, אבל גם לשיטת משרד האוצר – שיש לו, איך לומר, רקורד מפוקפק באמירת האמת – מדובר בחסכון של 10-15 מיליון ₪ בשנה, מתוך תקציב של 300 מיליארד ₪. על זה לא משנים את המשטר.

אומרים לנו – יהיה פיקוח. יש תנאי מכרז מאוד מפורטים. אם הזכיין יפר אותם – נכה אותו בכיס שלו, ונטיל עליו קנסות. ועל כך נאמר – אשרי המאמין! בישראל יודעים לפקח?

מישהו אוכף את חוקי העבודה הנאורים שלנו?

מישהו מפקח על חריגות הבנייה?

מישהו מפקח על בתי האבות המופרטים או על המוסדות לחולי נפש?

מישהו אוכף את החוק על המפעלים המזהמים במפרץ חיפה? ואם שם, כאשר יש אוכלוסיה חזקה, לא מצליחים לאכוף את החוק – האם מישהו מאמין שהמדינה תנקוף אצבע לטובת זכויותיהם של האנשים שיושבים כאן?

נכון, בתי הסוהר הציבוריים בישראל הם לא כליל השלמות. רחוק מכך. הצפיפות הרבה והתנאים הפיזיים הקשים פוגעים בכבודם של האסירים ומהווים תעודת עניות לחברה שלנו. אבל הפתרון איננו להשליך את התינוק עם המים – יש לשפר ולתקן את מערכת הכליאה הציבורית – כפי שיש לשפר ולתקן, אגב, את שאר המערכות הציבוריות – ולא להפריט אותה לידיים של בעלי הון שעבורם בתי הסוהר הם עוד שורה במאזן העסקי.

צריך לקוות שביום ראשון הקרוב, תצא מבית המשפט העליון בשורה אמיתית שתעיר אותנו מחלום הבלהות הזה.

8 thoughts on “נאום שנישא בעצרת נגד הפרטת בתי הסוהר שנערכה מול כלא רמלה

  1. בעיקרון אני בהחלט מסכים איתך. אסור שמערכת הביטחון/משפט תופרט.

    רק שנדמה לי שאתה וחבריך מנהלים קרב מאסף. מערכת הכליאה הנוכחית אינה ממלאת את תפקידה כיאות. מחקרים שונים מראים כי המערכת הנוכחית רק מגדילה את הפשיעה (בכלא האדם לומד מחבריו כיצד להיות פושע מתוחכם יותר ולא להיתפס להבא. הכלוא לומד שהברה הכללית לא סולחת לו, ואילו חבריו לכלא מערכים אותו על איכות הפשיעה שהוא מבצע, ובכך נותנים לו מוטיבציה לחזור ולפשוע).

    במקום לנופף בדגלים ישנים וכמעט לא רלוונטים, אני מציע לחשוב מחדש על כל מערכת הענישה. מהי הזכות של מדינה להעניש אזרח? האם יש דרכים יעילות יותר להתמודד עם פשיעה?
    ככל שנציע פתרונות טובים יותר לבעית הפשיעה במסגרת המדינה, ונוכיח את יעילותם, כך יפנה הקהל לפתרונות הטובים ויוותר על הפתרונות המופרטים.

  2. אין ספק שמערכת הכליאה הנוכחית היא בית-ספר לפשיעה. ואין ספק שראוי היה למצוא אלטרנטיבות אנושיות יותר לכך (אף שבעיניי הבסיס לענישה הוא מוצדק מאין כמותו). אבל (א) כל עוד זה לא המצב, מן הראוי לפעול לשיפור המערכת הציבורית. כלא צלמון למשל הוא כלא חדש של שב"ס שנחשב למצויין. (ב) הפרטת המערכת מכניסה גורמים שאין להם אינטרס במציאת אלטרנטיבות לענישה. למעשה, האנליסטים בוול-סטריט מזהירים את המשקיעים במניות תאגידי הכליאה מפני הדבר הזה. הגורמים האלו ידחפו להקמתם של עוד ועוד בתי סוהר, וזה יבוא כמובן על חשבון כספים שיכלו ליצור אלטרנטיבה לכלא. מכאן שהמאבק בהפרטת בתי הסוהר הוא אכן קרב מאסף – כמעט כל שאר הדברים הופרטו – אבל זהו קרב מאסף חשוב מאין כמותו, שהצלחה בו יכולה לסמן גבולות ברורים יותר להפרטה וכינונה של חשיבה ציבורית מחודשת.

  3. מצטער על האנונימיות בתגובה הקודמת…
    כן, אני בהחלט מסכים שאסור להפריט את בתי הכלא, מכל הסיבות שתיארת.
    יחד עם זאת, אני עדיין חושב, שמוטב היה אם השמאל שהוא כל כך דומיננטי במדעי החברה ובקרימינולוגינה, היה לוקח יוזמה ומשקיע מאמץ בלימוד שיטות להתמודדות יעילה יותר עם בעיות הפשיעה, במקום כל הזמן לנהל קרבות מאסף… זה פשוט נראה לי פטטי כל פעם מחדש.

  4. יש אמרה ידועה – מאז 1968 השמאל כבש את ברקלי, והימין את הבית הלבן. נראה לי שאתה מפריז מעט בכוח ההשפעה של מדעי החברה (מה גם שהכיוונים הפוסט-מודרניים של חלק הארי מהמחקר הם לא ממש הכלי שממנו עשויים שינויים חברתיים). מאז שנות ה-70, קיים backlash רציני במערב בעניין הענישה והגישה הפנולוגית השלטת שם היא שילוב של בין tough on crime לבין גישה 'ניהולית', שהתייאשה מהאפשרות לשקם עבריינים ורואה את עיקר תפקידה של מערכת הענישה כאחראית על 'ניהול' חייהם של העבריינים היושבים בבתי הכלא. זוהי גישה תועלתנית וא-מוסרית כמעט, והפרטת בתי הסוהר מתאימה לה אפוא ככפפה ליד.
    גם כאן, סקנדינביה היא, ככל הידוע לי (ואני לא יודע עליה הרבה בהקשר זה), סמן שמאלי, וקיימים שם נסיונות לצמצם את השימוש בבתי כליאה לטובת גישה (שקיימת, למיטב ידיעתי, גם בתפיסות יהודיות ביחס לענישה) המבקשת לשקם את העבריין בתוך הקהילה. לכך אפשר לצרף גישות המבליטות יותר ויותר בשנים האחרונות (גם בישראל) את מקומם של הקורבנות בהליך הפלילי, ואת הצורך להפגיש את העבריינים עם קורבנותיהם. אלו הן ללא ספק מגמות שיש לחזק.
    מכל מקום, ברור שנדרשת חשיבה מחודשת על מקומם של בתי הסוהר בכליאה, אך כפי שכתבתי קודם, אני לא חושב שזה עומד בניגוד למאבק נחרץ בהפרטת בתי הסוהר.

  5. אני בעד התהליכים האחרונים שתיארת, ואני מאמין שאם נרצה בטווח ארוך לפתור רבות מבעיות החברה, נצטרך ללכת בדרך הקונסטרוקטיבית של הגישות שתיארת לעיל.
    לגבי היהדות: בתורה אין ענישה על ידי כליאה. במידה שהגנב ניתפס, עליו לשלם פי שלוש עד פי ארבע מהסכום שהוא גנב. אם הוא לא יכול לעמוד בכך, תמיד קיימת לפניו האפשרות להיות עבד למשך 6 שנים (עבודה משקמת בימינו), ולאחר מכן הוא יכול להתחיל מהתחלה, כשהמעביד שלו נותן לו כלים ואמצעים להתחיל מהתחלה להיות אזרח עצמאי מבחינה כלכלית.

    אני בהחלט מסכים שיש בינתיים להאבק בהפרטת בתי הכלא. אך חשוב לזכור שאת הקרב האמיתי צריך לעשות בשדה הקונסטרוקטוביסטי.

    שלך,
    טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *