מי מפחד מ’ניו לייבור’? (מעריב – 5.12.2005)

מי מפחד מ’ניו לייבור’? (מעריב – 5.12.2005)

כאשר אבישי ברוורמן, שר האוצר המיועד של עמיר פרץ, מיצב את עצמו במסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו כממשיך דרכו של טוני בלייר, נשמעו אינפופים של חוסר-נחת מכיוונו של השמאל הטהרני. ה'ניו לייבור' שהנהיג בלייר היה, כך מספרים, המשך התאצ'ריזם בכסות סוציאל-דמוקרטית מחוייכת. אם זה כל השינוי, אז בשביל מה להצביע לפרץ? בשביל לקבל ביבי משופר? בקיצור, היידה לחד"ש.

אלא שאם, שלא כנהוג במקומותינו, טורחים להתבונן בעובדות, מגלים מציאות קצת שונה. אכן, במחציתה הראשונה של הקדנציה הראשונה שלו, בעקבות בחירתו לראשות הממשלה בשנת 1997, היה ראוי טוני בלייר לכל גינוי אפשרי מנקודת מבט סוציאליסטית – ממשלתו אימצה מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטה וקיצוץ חסר רחמים בהוצאות הציבוריות. אלא שהחל משנת 2000, גם בעקבות לחצים שהפעיל האגף השמאלי בלייבור, ביצעה ממשלת בלייר, בניצוחו של שר האוצר הכריזמטי (ויורשו המיועד של בלייר) גורדון בראון, פניית פרסה חדה ואימצה מדיניות קיינסיאנית מובהקת שהתבטאה לא רק בהפסקת הדיאטה של 'האיש השמן', אלא אף בפיטומו ובהאבסתו. במספרים זה נשמע אפילו יותר טוב: בין השנים 1999-2004 גדלו ההוצאות הציבוריות בבריטניה ב-37%, לרבות גידול של 114% בתחבורה (בשנת 2001 הולאמו מחדש מסילות הברזל והרכבות, בעקבות הכישלון הקולוסאלי (המוכר לכל מי שראה את הסרט המצויין "סיפורים מהמסילה" ) של הפרטתן), 85% בחינוך, 58% בבריאות, 49% באיכות הסביבה ו-43% בתעסוקה ופנסיה; ההשקעות הציבוריות הוכפלו; החל משנת 2000, ומדי שנה מאז, גדל מספר העובדים המועסקים בשירות הציבורי בכ-100,000. מאה אלף. ואם כל זה לא מספיק – שכר המינימום (שהונהג בבריטניה לראשונה על-ידי בלייר בשנת 1999) זינק באותה תקופה בכ-20%. לא רק שהשמיים לא נפלו, כפי שהזהירו השמרנים, אלא שמדיניות זו סייעה לכלכלה הבריטית לחמוק מן המיתון הכלכלי השורר באירופה, והיתה מרכיב מרכזי בהצלחתו של בלייר להבחר לקדנציה שלישית, על אף ההתנגדות הציבורית הרחבה למעורבות הבריטית במלחמה בעיראק. במאמר מוסגר, כדאי גם להזכיר כי חלק ניכר מהכספים שהופנו להזרקת הדם החדש לשירותים הציבוריים נבע מן התקבולים האדיריםכ-30 מיליארד אירו – שנתקבלו תמורת מכירת הרישיונות עבור תדרי הרשתות הסלולריות. זהו נתון ראוי לציון מיוחד בישראל, אם זוכרים שחברת 'סלקום' מהמדינה קיבלה את הרשיון שלה – רשיון להדפיס כסף – חינם אין כסף, הכל תודות לנדיבותה החלמאית, במקרה הטוב, של ממשלת רבין.

נכון, לא הכל ורוד באנגליה של בלייר: בדומה לישראל, גם שם ישנן מגמות מסוכנות של הפרטה בתחום השירותים החברתיים, לרבות במערכת הרווחה, במערכת החינוך ובבתי הסוהר. גם הקרעים העמוקים שהותירה מרגארט תאצ'ר ברשת הביטחון הסוציאלית עדיין לא התאחו במלואם. אבל נדמה שבדרוויניזם החברתי הישראלי, בין בתי התמחוי לבין פסטיבלי העוני, אימוצם של כיווני פעולה "בלייריסטים" צנועים שכאלו על-ידי פרץ, ברוורמן, יחימוביץ ושות' יהיו לא פחות מאשר מהפיכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *