4 שנים למחאה החברתית: מתחילים לראות שינוי (פורסם ב-NRG ,15.7.2015)

4 שנים למחאה החברתית: מתחילים לראות שינוי (פורסם ב-NRG ,15.7.2015)

לפני ארבע שנים בדיוק נטעו דפני ליף וחבריה אוהלים בשדרות רוטשילד. הרבה מים זרמו מאז – שתי מלחמות, שתי מערכות בחירות, המון הפגנות, הרבה ועדות ואינסוף להג ברשתות החברתיות – אך תשובה מוסמכת לשאלה האם המחאה הצליחה – עדיין אין.

למעשה, רבים גורסים שהמחאה נכשלה ושמרבית הכוס, אם לא כולה – ריקה: נכון, חלק מהטייקונים נפלו, אבל השפעתם ועוצמתם של "הברונים" שנותרו, חזקות מתמיד (ע"ע יצחק תשובה). נכון, היו הפגנות ענק, אבל ממשלות עדיין לא סופרות את הציבור (איך נשכח את "עוד לא נולד המגאפון שישמעו אותו בתוך ישיבות הממשלה" של יאיר לפיד?). כן, העם זעק "די להפרטה", אך משרדי הממשלה ממשיכים להתפרק מיכולותיהם ומפריטים כעת גם את סמכויות התכנון והפיקוח שלהם. ועובדי הקבלן? והאנשים החיים בעוני? והשכר נמוך והתקוע? ובכן, הם עדיין עימנו.

שלא לדבר על צחנת הרקבון הפושה שעולה מסאגת הפרשיות הלא-נגמרת (משטרת ישראל היא הדוגמה המזדקרת לעין), על השיח המתלהם והמקוטב בפייסבוק, על התקשורת המצהיבה המועלת כמעט מדי יום בתפקידה הדמוקרטי ועל ההתפוררות המתמשכת של המכנה המשותף החברתי והאזרחי בין הקבוצות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. דומה שהסולידריות המרשימה שהיתה באוויר בעת הפגנות המחאה הגדולות – התפוגגה. האמנם כל זה היה לשווא?

שינוי חברתי הוא עניין חמקמק ולא לינארי. קשה להצביע על רגע מסויים שבו הוא מתרחש, ועם זאת – כשהוא קורה, הוא נראה כמעט מובן מאליו. לפני כשבועיים פסק בית המשפט העליון בארה"ב כי גם זוגות חד-מיניים זכאים להינשא, עניין שלא היה עולה על הדעת אפילו לפני ארבע שנים. ב-2004 ההתנגדות לעניין זה אף היתה אחד הקלפים המנצחים של ג'ורג' בוש בבחירות לנשיאות. מה קרה בכל זאת? מאבק חברתי נחוש, מתמשך, עקבי, בכל החזיתות – המשפטית, התרבותית, הכלכלית – הפך את הנוכחות ההומוסקסואלית בחברה למובנת מאליה, ודחק בהדרגה את מתנגדיה לשוליים.

ברגע מסויים זרמי העומק החברתיים פורצים החוצה ומחליפים את הדיסקט – והתודעה – החברתיים – במהירות שיא (ידוע הסיפור על לנין שכינס את תומכיו באוקטובר 1917 – חודש לפני המהפיכה הבולשביקית – ובישר להם שהמהפיכה אמנם תגיע, אך לא בתקופת חייהם).

אם מתבוננים במחאת 2011 באופן הזה, אפשר לאתר ניצנים של שינוי חברתי, ולכל הפחות, דברים שכבר הפכו לפחות מובנים מאליהם: ראשית, דיונים כלכליים וחברתיים סבוכים כבר אינם רק נחלתם של "מומחים" (הויכוח הנוכחי על מתווה הגז) והשארתם מחוץ לאור השמש הופכת לפחות ופחות לגיטימית. ההבנה הציבורית ל"קומבינות" פוליטיות – פוחתת. אפילו הממשלה החלה במיסוד ערוצי שימוע ציבוריים כחלק מגיבוש מדיניותה, אף כי היא טרם הפנימה את הקשר שבין הגברת השקיפות להגברת היעילות והלגיטימציה של החלטותיה.

שנית, המחאה סדקה לפחות חלק ממחסומי הייאוש והאדישות שריפו את ידי הציבור וההבנה שהשינויים לא יקרו, אם בכלל, בפעולה "מלמעלה למטה" (top-down) הובילה, בשנים שבעקבות המחאה, לבעבוע של "השטח" ביוזמות מקומיות הפועלות "מלמטה למעלה" (bottom-up): החל מפריחתם המחודשת של קואופרטיבים, דרך עלייתם הנמשכת של העסקים החברתיים ("המגזר הרביעי") וכלה ביוזמות קהילתיות במגוון נושאים (מאבק הכשרות האלטרנטיבית, התארגנויות לוקאליות שזכו להצלחה בבחירות לרשויות המקומיות, "מאבק הסרדינים", ועוד).

אין ספק שבמקרה זה, הרשתות החברתיות משמשות כפלטפורמה מצויינת ה"מקצרת הליכים" ומקלה מאוד על פריחתן של יוזמות ומחאות חדשות. שלישית, יותר ויותר פוליטיקאים מבינים שלא ניתן עוד לזנוח את השיח החברתי-כלכלי, מה שמוביל אותם בהדרגה לחידוד עמדות מבורך, מעבר לתמיכה הגורפת של כולם ב"משק חופשי" ו"צדק חברתי".

מצב דברים זה מוביל להופעתן של מפלגות חדשות ולכניסתם של אנשים מרשימים יותר לפוליטיקה, אך גם מארגן מחדש,
גם אם באיטיות, את מפת המפלגות הקיימת ואת המאבקים הפנימיים – ובפרט בהקשר של שאלות כלכליות וחברתיות – במסגרתן. הוא בעיקר משקף את ההבנה שהשיסוי המתמשך של קבוצות ומגזרים אלו באלו מסתיר את האופק של הטוב המשותף האפשרי.

מה כל זה אומר? שזרעי השינוי נשתלו, ושבימים אלו רבים וטובות ממשיכים לעמול ללא לאות למען חברה סולידרית וחומלת יותר; שהשינוי "מלמטה" מיתרגם, באיטיות אך בעיקשות, גם לשינוי "מלמעלה"; ושעלינו להמשיך ולפעול לכך שהמפה הפוליטית תבטא ותייצג טוב יותר את מגמות העומק החברתיות, המשותפות לרבות ולרבים, המצדדות בכינונה של שותפות חברתית חדשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *