חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 3: צמיחה איננה פיתוח

חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 3: צמיחה איננה פיתוח

מאת: ז'אק ז'נראו

תרגום: עופר סיטבון | עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון

המאמר המופיע כאן הוא עיבוד מקוצר למאמרו של פרופ' ז'אק ז'נראו (Jacques Genereux), מן המכון ללימודים פוליטיים בפאריס, שהתפרסם בכתב העת הצרפתי 'אלטרנטיבות כלכליות' ("Alternatives Economiques") במאי 2002. בסדרת מאמרים מוצגת בכתב-עת זה ביקורת על הנחות מקובלות בתיאוריה הכלכלית הליבראלית. ככתוב בדברי המבוא לסידרה כולה: "דומה שההתיחסות הגוברת ל'חוקי הכלכלה' בדיון הציבורי משמשת כמעט באופן בלעדי לשם קידומן של כמה דוגמות של המחשבה הליברלית. אופן ההצגה הפשטני של דוגמות אלה הופך אותן לקריקטורה […]. במסגרת סדרת מאמרים זו, נבקש לזהות את מכלול האמונות על תוצאות הניתוח הכלכלי, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי נטעו בהדרגה בדעת הקהל. כל אחת מהסוגיות שתידון תבקש להראות רק את מה שהניתוח הכלכלי אומר באמת, את מה שהוא אינו אומר ואת מה שאין לו מה לומר לגביו. […] חיפוש אחר החוקים ה'אמיתיים' של הכלכלה משמעותו, איפוא, הסרת האיפור מן השיח הכלכלי, לשם זיהוי המקור האמיתי של הצווים השולטים על היחסים החברתיים."
במבט ראשון, הטענה הזאת נראית טריוויאלית. צמיחה כלכלית היא הגידול השנתי בתל"ג (תוצר לאומי גולמי). פיתוח הוא תהליך השתנותם של מבנים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, שמוביל לצמצום העוני, הגדלת רמת החיים, רמת החינוך ומשך החיים, וליצירתו של שוויון ביכולתם של פרטים בחברה לממש את חירותם.

מכאן שצמיחה ופיתוח הם בוודאי מושגים שונים זה מזה. הפיתוח הוא תכלית כשלעצמה, בעוד הצמיחה היא מכשיר הכפוף לפיתוח. אם הצמיחה גורמת לניצול-יתר של משאבים טבעיים מוגבלים, מתעוררת שאלת היותה של הצמיחה הזאת בת-קיימא לאורך זמן.

כל זה היה מובן מאליו בעיניהם של האבות המייסדים של הכלכלה הפוליטית, לרבות ההוגים הקלאסיים (במאה התשע-עשרה). לא היה בעיניהם דבר זר יותר מאשר העיסוק העכשווי שלנו בשאלה מה יהיה שיעור הצמיחה ברבעון הקרוב. הם התעניינו באופיו של עושר העמים, בסיבותיו ובהשלכותיו, וכן בעתידם של עמים אלו. אדם סמית ודיוויד ריקרדו היו משוכנעים כי החל מגודל מסויים של אוכלוסייה, הצמיחה תישאר קבועה (כלומר: קצב הצמיחה ייעצר). אך הדבר לא נתפס כפרספקטיבה מדאיגה, שכן העיקר לא היה הצמיחה האבודה אלא העובדה שהיא תיעצר ברמה מספקת לסיפוק הצרכים האנושיים. במילים אחרות: במערכת כלכלית וחברתית טובה, המצב הקבוע יכול להיות רק איזון הרמוני וצודק בין השאיפות האנושיות, רמת האוכלוסיה והמשאבים הטבעיים. בסופו של דבר, האוטופיה המשותפת להוגי הכלכלה לא היתה עולם שבו האדם נדון לייצר כל הזמן עוד ועוד, אלא דווקא חברה שלווה ומאוזנת, אנושות פורחת ולכן גם משוחררת מן הצורך לצמוח.

צמיחה ופיתוח – טשטוש הבדלים

במאה העשרים אנו עדים לשינוי ב"תפאורה האינטלקטואלית". במדינות המערב וביפאן, החפיפה הבולטת שבין התיעוש המהיר לבין הגידול הכללי והמשמעותי ברמת החיים, ברמת החינוך ובתוחלת החיים מטשטשת את ההבדל שבין צמיחה לבין פיתוח. ברור, לכאורה, כי האחד אינו בא ללא השני. לפיכך, עד לשנות החמישים, התאוריה המקרו-כלכלית על הטווח הארוך ועל המדיניות הכלכלית עסקה אך ורק בצמיחה, שנתפסה במשתמע כמקור של כל התוצרים החיוביים של הפיתוח. עם זאת, העובדה שמרבית האנושות מצויה הרחק מן ההתקדמות המדהימה שהושגה במדינות המערב מציבה בעיה.

הפרשנות שנתנו ההוגים הליבראלים לפערים הללו קבעה שמדובר בסך הכל באיחור קל, ושבסופו של דבר כל מדינה תעבור שלבים דומים למדי. בניגוד לתפיסה זו, תאוריות בדבר כלכלה של פיתוח שהתהוו באותה עת כענף אוטונומי של הניתוח הכלכלי, הדגישו כי המדינות המתפתחות אינן יכולות לשחזר את המסלול שעברו המדינות המתועשות מאז המאה ה18-, וזאת לאור סביבתן הטכנולוגית, הדמוגרפית, התרבותית והמוסדית, אשר שונה מהותית מזו שחוללה את המהפיכה התעשייתית במדינות המערב. רק אסטרטגיות ספציפיות שיופעלו על-ידי המדינות יוכלו להוציא את המדינות המתפתחות מתת-הפיתוח. ואולם הנגדה זו שבין תיזת ה'איחור' לבין תיזת 'חסימת הפיתוח' מסתירה אך במעט את הפולחן המשותף לשני הזרמים: פולחן הצמיחה התעשייתית כמטרה ראשית של כל מדינות העולם. "הדת" הזו של התרחבות תעשייתית היוותה, אגב, מקור השראה גם לתכנון במדינות הקומוניסטיות. עם זאת, בשנות ה70- כבר הצביעו העובדות על הסכנות שבמתן אמון עיוור בסגולות הצמיחה ובתיעוש מואץ. אסטרטגיות פיתוח רבות נכשלו, הן במדינות הקומוניסטיות והן במדינות המתפתחות, שאמנם שברו שיאים של צמיחה, אך לא התחולל בהן תהליך אמיתי של פיתוח ושל עקירת העוני (ברזיל, אלג'יריה והודו למשל). עם הופעתם של משברי הנפט ושל הדאגות הראשונות באשר להתדרדרות איכות הסביבה, גילו גם המדינות העשירות את שבריריות המודל שלהן. החל מתחילת שנות ה70-, בהנהגתו של רוברט מקנמארה, העמיד הבנק העולמי את המאבק בעוני בראש דאגותיו והציע גישה חדשה לפיתוח המבוססת על מתן קדימות לאספקת הצרכים החיוניים.

המרוץ אחר הצמיחה

אולם ההרהור המחודש אודות חשיבותה העליונה של הצמיחה הגיע בעיתוי גרוע: הוא התרחש עם הופעת המיתון. יהיו אשר יהיו דאגותיהם ואזהרותיהם של התיאורטיקנים, הגידול בתל"ג נותר יותר מתמיד צורך פוליטי – כדי לבלום את הגידול באבטלה ולהחליש את המאבקים על חלוקת ההכנסות – אך גם צורך כלכלי עבור הפירמות, שמתמודדות עם תחרות בינלאומית גדלה והולכת וכן עם רוויה יחסית של השווקים הצרכניים ששגשגו מאז תום מלחמת העולם השנייה; הפירמות נאלצו לחפש אחר שווקים חדשים בעולם, לייצר עוד ועוד מוצרים חדשים וגם לתכנן את התבלותם המואצת של מוצריהן כדי לגרום למשקי הבית לרכוש בהקדם את הדגם הבא.

הכל יודעים, כמובן, שהמירוץ אחר הצמיחה מגדיל בצורה מסוכנת את הנזקים הקולקטיביים (זיהום, הצטברות של פסולת שלא ניתן למחזר ועוד…), ואולם פירמות שנדונו לצמיחה או לכלייה אינן יכולות להתחשב בדאגות אלו. רק הסדרה פוליטית תהא מסוגלת לכך. עם זאת, 30 שנות התערבות פוליטית גדלה, המשבר החברתי של המדינות העשירות, והכשלון של התכנון הקומוניסטי, כרסמו כולם באמון שניתן למדינה ושינו את מאזן הכוחות הפוליטי לטובת הליברליזם ובשנות ה80- שלטו ממשלות שמרניות במרבית הבמדינות המתועשות הגדולות. הממשלות הללו נמנעו מרגולציה של הייצור. זה העמיד את הפירמות בפני תחרות עולמית קשה, ולאור הדרישה המוגדלת לרנטביליות פיננסית, עמדו התנועות האקולוגיות (הירוקים) חסרות אונים לנוכח פולחן הצמיחה.

בשנות ה-80, מעודדים מנצחונותיהם הפוליטיים ומן התלות הכלכלית של המדינות המתפתחות (המצויות במשבר בשל חובות גדולים), הליברלים השולטים בבית הלבן, בקרן המטבע הבינלאומית ובבנק העולמי הכתיבו למדינות המתפתחות מודל של צמיחה ללא פיתוח; מודל זה, המכונה "קונסנזוס וושינגטון", ואשר מתבטא בתכניות ל"צעדים להתאמה מבנית" (Structural Adjustment Measures שראשי התיבות שלהן, כנראה לא במקרה, הן SAM…) לא היה, לאמיתו של דבר, אלא חזרה על התפיסה הפשטנית של הכלכלנים הליברליים משנות השישים. על-פיו, די בכך שהמדינות המתפתחות תהפוכנה – באמצעות הכתבת כללי המשחק הרגילים של הכלכלה העולמית – לאטרקטיביות עבור ההון הפרטי, כדי שהצמיחה תתחיל. והצמיחה תעשה את כל השאר!

התוצאות ידועות. הבנק העולמי עצמו הודה שהתוכניות שהופעלו בעולם השלישי לא קיימו את הבטחות הפיתוח ונסיגת העוני. לכל היותר הושגה צמיחה של המגזר העיסקי, אך לא פיתוח. בנוסף, הליברליזציה הפיננסית והחשיפה להון זר הראו את מגבלותיהם במהלך המשברים הפיננסיים של שנות ה90-; ההריסה הברוטאלית של המדינה ושל שלטון החוק לטובת שלטון השוק הובילו את רוסיה לכדי כאוס.

פיתוח בר-קימא

למרבה הצער, היה צורך להמתין לקטסטרופות פיננסיות וחברתיות כדי שהפוליטיקאים יחדלו מפולחן הצמיחה, ויתחילו להקשיב למחקרים של כלכלני הפיתוח, שהלכו, החל משנות ה-80, בכיוון הפוך לזה של המדיניות השלטת. כך, למשל, מחקריו של אמארטיה סן (חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2000) על הרעב ועל העוני השפיעו על פעולת ה-UNDP (תכניות הפיתוח של האו"ם) בנושא הפיתוח האנושי, החל משנת 1990, כאשר המטרה היא לסייע במימוש היכולות והזכויות של כל בני האדם, באופן שיאפשר להם להשיג את המשאבים הנחוצים לקיומם ולהנות מחירות ממשית לאחר ששלט אידאל ה"צמיחה" במשך שנים רבות, ידוע היום שהרחבת אופי הצריכה המערבי הנוכחי לכלל האוכלוסייה העולמית אינו אפשרי מבחינה חומרית. פיתוח בר-קיימא וצודק של כדור הארץ מניח, איפוא, שהמדינות העשירות יוותרו באופן חלקי על צמיחה המכלה את המשאבים, וזאת כדי לשמר הן את הצמיחה החיונית של המדינות הפחות מפותחות והן את המשאבים הטבעיים שנוריש לדורות הבאים.

בין המודעות התיאורטית לבין היישום האפקטיבי, הדרך עודנה ארוכה. היא מצריכה דרגה של רצון ושל תיאום פוליטיים שעודם רחוקים היום. ואולם חלק גדול מהדרך הזו תלוי בפעולותיו של כל פרט ופרט, שיגרמו לנו – צרכני האנרגיה והחומר הגדולים – להסיק את המסקנות הנדרשות מן הקביעה האלמנטרית הזו: מי שנהנה מתנאי מחיה חומריים סבירים, יכול להגדיל את אושרו באופן מתמיד באמצעות תרבות, התפעלות, שיתוף, אהבה, חברות – כל אותם דברים שצורכים אנרגיה אנושית שניתנת לשכפול אינסופי, ואינם מכלים את משאביו המוגבלים של כדור-הארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *