אל תבנו על בתי המשפט (חברה, גליון 5)

אל תבנו על בתי המשפט (חברה, גליון 5)

יותר ויותר נדמה כי הדרך להנהגת השמאל עוברת בבית המשפט העליון. כדי לחזק רושם זה די להתבונן בשמותיהם של פסקי דין שיצאו ב15- השנים האחרונות מן הבניין ההדור בירושלים: שריד נ' ראש הממשלה (בעניין מינוי אהוד יתום ליועץ נגד המלחמה בטרור); שריד נ' ראש המטה הכללי (בעניין העלאתו בדרגה של אפי איתם); רן כהן נ' ראש הממשלה (בעניין העמדתו לדין של ח"כ נתניהו); אמנון רובינשטיין נ' שר הביטחון (בעניין גיוס בני ישיבות); כבל נ' שר השיכון (בעניין הענקת טובות הנאה למתגוררים באלעד); אלוני נ' שר המשפטים (בעניין הסגרתו של ויליאם נקש); יהב נ' היועץ המשפטי לממשלה (בעניין העמדתו לדין של רה"מ נתניהו בפרשת בראון-חברון); ועוד. אפילו התכניות הכלכליות האחרונות של ממשלת שרון כבר הריצו אחדים מאלופי השמאל אל היכלות הצדק, ליד בית ראש-הממשלה.

במאמרו המבריק 'הדיאלקטיקה של כשל השוויון' (ניתן למצאו באתר יסו"ד) מסביר דני גוטויין כי מערכת המשפט נתפסה כ"מנגנון עיצוב חלופי" שהחל "להלך קסם על מעמדות הביניים", ושבחסותו "הם ניסו לעקוף את התהליך הפוליטי ולעצב את החברה ברוח ערכיהם, שהפכו יותר ויותר זרים לחלקים הולכים וגדלים של הציבור". הממסד המשפטי המקצועי עודד מגמה זו וראה בה הזדמנות להשליט את אידיאולוגיית 'האקטיביזם השיפוטי' הדוחה את תפיסת תפקיד השופט כ'טכנאי' האמור רק ליישם את רצונו של המחוקק, ומייחסת לו משקל רב בהרבה בעיצובן של הנורמות החברתיות ובמעורבות  בתהליכים הפוליטיים. תהליך זה, טוען גוטווין, יצר ניכור כלפי בתי המשפט בציבור הולך ומתרחב. במאמר זה  אני מבקש להתייחס אל בתי המשפט ותפקידם בתהליכים חברתיים מכיוון שונה, הנוגע לאופיו של ההליך המשפטי בכלל ולאופיה של מערכת המשפט הישראלית בפרט.

ראשית כל, יש לזכור  כי כוחו של ההליך המשפטי, מעצם טבעו, מוגבל. מטרתו המרכזית של המשפט היתה ועודנה יישוב סכסוכים בין פרטים, באמצעות ה"מונופול על האלימות הלגיטימית" המצוי בידיו (כמאמרו של מקס וובר). המשפט משרת, כמובן, גם מטרות אחרות – חינוך הציבור, יצירת ודאות משפטית ועוד – אולם אלו הן מטרות משניות. מכך נובע שבית המשפט מתבונן בסכסוכים המובאים בפניו מזווית התבוננות נקודתית וכך הוא מכריע בהם. נקודת מבט זו מתייחסת, בדרך-כלל, אל הצדדים כאל 'אטומים' מופשטים, נטולי הקשר חברתי. כדאי לציין מיד שלבית המשפט אין הרבה אפשרויות אחרות: בית המשפט נדרש, בדרך-כלל, להכריע בסכסוך פרטני, וזאת, אך ורק על סמך העובדות המובאות בפניו על-ידי  הצדדים; מצב דברים זה עומד בניגוד לבית המחוקקים אשר, באופן אידיאלי לפחות, מסוגל  לראות את הבעיה הטעונה פתרון בכללותה, יש בידיו אפשרות לחקור באופן פעיל את העניין העומד בפניו ובעיקר, יש לו זכות וחובה לשקול בגלוי שיקולים ערכיים ופוליטיים, מתוך הלגיטימציה הדמוקרטית שממנה הוא נהנה. מאידך, לאור עקרון 'התקדים המחייב' במשפט, ההכרעה בסכסוך בין שני פרטים אמורה להשפיע על ההכרעה בעשרות ומאות סכסוכים עתידיים. מכאן, שעל אף שלשופט אין, לרוב, הכשרה כלשהי במדעי הרוח או החברה, ובדרך כלל אין לו כלים להעריך את ההשלכות החברתיות והכלכליות של החלטותיו, הרי שלהחלטותיו הנקודתיות יש לא אחת השפעה מרחיקת לכת של 'הנדסה חברתית'.

כדאי לסייג דברים אלו בעיקר בכל הקשור לפסקי-הדין הניתנים בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. פסקי דין אלה שונים באופיים לפחות במובן זה שאחד מהצדדים איננו פרט אינדיבידואלי אלא המדינה או אחת מרשויותיה; במצב דברים זה, תפקידו של בית המשפט משתנה: יש ביכולתו, לעיתים, להגיש סעד לאזרח "הקטן" – ולעיתים רחוקות, גם לקבוצה שאותה הוא מייצג – מול המדינה ה'"חזקה". בשנים האחרונות, בית המשפט העליון אף התערב מספר פעמים באופן חלוקת המשאבים על-ידי הממשלה, במטרה להבטיח חלוקה שוויונית שלהם. אולם גם כאן, חשוב לזכור כי לא אחת מדובר בהחלטות נקודתיות שתחולתן ובעיקר כוחו של בית המשפט להבטיח את מימושן – מוגבלות. דוגמא מובהקת היא פרשת קעדאן, בה קיבל בית המשפט העליון את עתירתו של אזרח ערבי שביקש לרכוש קרקע ביישוב יהודי, אולם הסייגים שליוו את ההחלטה גרמו לכך שעברו שנתיים וההחלטה עדיין לא בוצעה.

יש לזכור עוד כי בית המשפט הינו, מעצם מהותו, מוסד שמרני. כמה מאפיינים מציינים זאת במיוחד: ראשית – עקרון 'התקדים המחייב' שהוא פועל לאורו ואשר בבסיסו עומד למעשה שימור הסטטוס-קוו; שנית – הכשרתם הפורמליסטית של המשפטנים אשר מבקשת לכונן את המשפט כגוף ידע אוטונומי ו'מקצועי', המנותק מדיסציפלינות אחרות, בעיקר מהפוליטיקה וממדעי החברה (אם כי החינוך המשפטי מצוי בשנים האחרונות בתהליך מרתק של שינוי מבורך בכיוון של יתר בין-תחומיות); שלישית – גילם הגבוה של מרבית השופטים, הפרופיל הכלכלי-חברתי ההומוגני למדי שלהם וחסינותם (בישראל, למשל, הם ממונים עד לגיל 70, וקשה מאוד להדיחם; הסיבה לכך היא, כמובן, הרצון להבטיח אי-תלות שיפוטית); רביעית – הנגישות המוגבלת והיקרה לבתי המשפט, המדירה ממנו את השכבות החלשות ואת בעיותיהן (רק לאחרונה התבשרנו על כוונה להעלות את אגרות הבג"צ לכ2000- שקלים במקום כ400- שקלים היום); וחמישית – העיסוק האינטנסיבי של בתי המשפט ב"בעיות של עשירים" (פשיטות רגל, פירוק חברות, דיני ניירות ערך…). אפיונים אלו אינם סימני היכר של גוף אשר אמור להוביל שינוי חברתי רדיקלי. ועוד לא הזכרנו את הביקורת המרקסיסטית הקלאסית על מערכת המשפט כמכשיר לשימור כוחו של המעמד השליט, תוך מתן לגיטימציה לחוסר השוויון החברתי ותוך יציקתם של אידיאלים כוזבים של שוויון וצדק לתוך תודעת ההמונים. מאפיינים כלליים אלו של מערכת המשפט חייבים לעורר חשדנות כלפיה בקרב כל איש שמאל שמבקש להוביל לשינוי פוליטי של החברה והכלכלה.

בשנים האחרונות המצב אף החריף: חוקי היסוד שנחקקו בשנת 1992 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ו'חוק יסוד: חופש העיסוק' – זכו לפרשנות ליברלית, שלא לומר ניאו-ליברלית, מצד בית המשפט. פרשנות זו העלתה על נס זכויות כמו זכות הקניין, חופש החוזים, התחרות החופשית והחופש להעסיק (אך לא הזכות לעבוד). מאידך, שללו פסקי דין של בית המשפט הגבוהה לצדק את הרחבת תחולתם של חוקי היסוד גם על הזכויות החברתיות הקלאסיות – הזכות לחינוך, הזכות לדיור, הזכות לבריאות (אם כי לאחרונה ניתנו בבג"צ פסקי-דין שעשויים לרמוז על תחילתו של שינוי בהתייחסותו של בית המשפט). בית המשפט טען כי הצמצום נובע, בין השאר, מכך שמדובר בזכויות שיישומן יחייב מהמדינה להקצות משאבים. תמהתני: האם פסקי-הדין  שחייבו את חיל האוויר לאפשר לחיילות להשתתף בקורס טיס (בשם ההגנה על השוויון בין המינים), או את המשטרה להקצות שוטרים לאבטח הפגנה (בשם ההגנה על חופש הביטוי) לא  עלו כסף?.

אמנם מי שחוקקה את חוקי היסוד והעלתה זכות שאינה מרכזית כמו 'חופש העיסוק' (זכות שאינה ממש רלוונטית למי שאין לו אפשרות לבחור במה לעבוד, אם בכלל הוא עובד, כלומר, מרבית האוכלוסיה) לדרגה של זכות-על היא כנסת ישראל, ולכאורה מה לנו כי נלין על בית המשפט? בהקשר זה מן הראוי לזכור כמה עניינים: האחד – בהצבעות על חוקי היסוד הללו – שנשיא בית המשפט העליון מכנה 'החוקה של מדינת ישראל' – השתתפו פחות ממחצית מחברי הכנסת. רבים מהם כלל לא הבינו, שבכך הם ממסדים את סמכותו של בית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת ויוזמי החקיקה לא טרחו להסביר זאת (היו אלה חברי כנסת בעלי סדר-יום חברתי-כלכלי ליברלי כאמנון רובינשטיין, אוריאל לין ודן מרידור). השני – זכות הקניין – שבתי המשפט שלנו מרבים להאדירה כזכות-יסוד 'טבעית' ומרכזית, פרשנות המשחקת כמובן לידיהם של אלו שיש להם קניין – כלל לא נכללה בהצעת החוק המקורית (באופן טבעי, שכן מדובר בזכות שהגדרתה והיקף ההגנה עליה שנויים במחלוקת; מרבית החוקות במדינות המערב אינן כוללות אותה). חבר הכנסת רובינשטיין הכניס אותה לתוך חוקי היסוד במהלך הדיונים,באופן מקורי ביותר, חייבים להודות: חברי הכנסת הדתיים חששו כי הכללת חופש התנועה בחוק היסוד תאפשר פגיעה באופיין הייחודי של השכונות הדתיות, ורובינשטיין הבטיח להם כי הכללת זכות הקניין בחוק היסוד תמנע פגיעה ב"קניינן" של השכונות הדתיות (תפיסה בעייתית מאוד של קניין). בסופו של דבר, הזכות לחופש התנועה ברחבי ישראל לא נכללה בחוק היסוד, מטעמים דתיים, אולם איש כבר לא חשב לוותר על זכות הקניין… השלישי, הנוגע במיוחד לענייננו, פרשנותן של הזכויות המוקנות בחוקי היסוד אשר מקובלת היום בבתי המשפט  איננה הפרשנות היחידה האפשרית. לשון החוק מאפשרת, אליבא דמשפטנים רבים, פרשנות סוציאלית יותר, שיכולה להפוך את חוקי היסוד למכשיר מרכזי בחלוקת המשאבים בחברה, כלומר – לכלי של צדק חלוקתי.

צריך אם כן לומר, ולא רק לאבירי השמאל, כי המאבק מול הימין החברתי-כלכלי על עיצוב דמותה של החברה חייב להיעשות בראש ובראשונה באמצעות פעילות פוליטית: בחקיקה בכנסת ובקביעת מדיניות ואכיפתה בשירות הציבורי; בפעילות בעמותות ובחינוך בתנועות הנוער; בהופעות בתקשורת ובהסברה בחוגי הבית. בית המשפט, בהקשר זה, הוא אמצעי מוגבל ובעייתי. לא כדאי לבנות עליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *