כאשר גם החירות הופכת לסחורה – על הפרטת בתי הסוהר במדינת ישראל (חברה, גליון 12)

כאשר גם החירות הופכת לסחורה – על הפרטת בתי הסוהר במדינת ישראל (חברה, גליון 12)

"מה יקרה הלאה? יפריטו את בתי הסוהר?" מסתבר שמה שנדמה בשיחות סלון כסטייה חולנית, קורם אט-אט עור וגידים. ממשלת ישראל החליטה ללכת עד הסוף. אלא שהחלטתה, כמו גם הדיונים שנערכים בנושא בימים אלו בוועדת הפנים בכנסת לא זכו כמעט להתייחסות תקשורתית. אין זה מפתיע, אם זוכרים ש"לקוחות" ההפרטה הזו הם אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל – האסירים.

על-פי הצעת החוק הממשלתית בישראל )שעברה כבר בקריאה ראשונה בכנסת ומצויה בימים אלו בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הפנים( יוקם בית סוהר בניהול פרטי מדרום לבאר שבע, בתפוסה של 800 אסירים (מדובר בשלב זה בניסיון, ומכל מקום, לדברי שרות בתי הסוהר, אין כוונה להפריט יותר מעשרה אחוזים מבתי הסוהר). המודל שנבחר הוא המודל האנגלו-אמריקאי של הפרטה מלאה: הזכיין אינו אחראי רק על בניית בית הסוהר והפעלתו השוטפת ( כביסה, מזון, בריאות… ) – כמו בצרפת, למשל – אלא הוא מקבל לידיו גם את הניהול המלא, לרבות הפעלת סמכויות שלטוניות כלפי האסירים – שליחתם לבידוד, ריסונם (תוך שימוש בכוח), נטילת שתן, שלילת חופשות, מניעת דואר ועוד. והמדינה? לפי ההצעה, לשרות בתי הסוהר תהיה יחידת פיקוח בתוך בית הסוהר שתפקידה יהיה לוודא את אכיפת החוק והסכם הזיכיון וכן לברר תלונות של אסירים.

הפרטת בתי הסוהר איננה תופעה חדשה: במשך הרבה שנים היתה זו צורת הכליאה המקובלת (כלא "סינג סינג" האימתני, המוכר לחלקנו מסרטי קולנוע, למשל. אך במאה השנים האחרונות, משלה בכיפה התפיסה לפיה המדינה היא בעלת המונופול הלגיטימי על הפעלת הכוח, באמצעות השירות הציבורי שלה. כך היתה המדינה אחראית על ענישת פושעים ובכלל זה על בתי הסוהר. תפיסה זו נשחקה ב-25 השנים האחרונות, עם הופעתן של תפיסות ניאו-ליברליות-תאצ'ריסטיות הדורשות לצמצם את מעורבות הממשלה במשק. במקביל, עלייתן של תפיסות ענישה נוקשות הובילה לגידול ניכר באוכלוסיית הכלואים, ללא גידול מקביל במימדי הפשיעה (בארץ החופש, ארה"ב, כלואים כיום שני מיליון איש, יותר מבכל מקום אחר) שהצריך מתן מענה למצוקת המקום. פתרון הקסם שהוצע ואומץ בהתלהבות היה הפרטת בתי הסוהר.

בית סוהר פרטי: איך זה עובד באמת

נימוקי התומכים בהפרטת בתי הסוהר, כמו התומכים בהפרטה בכלל, מעלים קודם כל טיעונים כלכליים: פעולת המגזר הפרטי, כך הם טוענים, זולה ויעילה יותר. אבל יש להם גם טיעונים "אידיאולוגיים": שיפור הפיקוח הממשלתי באמצעות מנגנון הפיקוח של השווקים וגם צמצום ההוצאה הציבורית.

טיעונים אלו אינם עומדים במבחן המציאות. מחקרים בלתי-תלויים מראים כי מבחינה כלכלית, מדובר בחסכון מדומה, שהרי יש להוסיף, לצד עלויות הזכיין, גם את הרווח שהוא מבקש להשיא ו'הוצאות נסתרות' אחרות (למשל, הוצאות המכרז ומשכורות ה"יועצים"). בנוסף, החשש מהתמוטטות פיננסית של הזכיינים יחייב את המדינה בהקלות ותמריצים (ע"ע ערוץ 10), או ברצון לדאוג ל"אספקה" קבועה של אסירים (לכן, העובדה שעל-פי המוצע, הזכיין אמור להיות אחראי לשיקום ולמתן המלצות לשחרור מוקדם היא ניגוד אינטרסים זועק לשמיים); שיקול הרווח שמניע את פעולת הזכיין יוביל אותו לנסות ולחסוך ככל שניתן בעלויות, דבר שעלול להוביל לפגיעה באיכות ה"שירות" הניתן על-ידיו. זאת ועוד: תחלופת הזכיינים, לה מצפים מצדדי ההפרטה – שוק חופשי, לא? – עלולה לגרום לאובדן ה"זכרון המוסדי" של בתי הסוהר – מיומנות העובדים, שכלול שיטות העבודה עוד – ולירידה ברמתם, ובכך לסכן את הציבור. ואכן, בארה"ב התגלו בעיות ביטחון קשות בבתי סוהר פרטיים (אלימות, בריחות אסירים מסוכנים) שהורידו את קרנם, ומאז שנת 2000 הוקפאה כמעט לחלוטין החתימה על חוזים חדשים עם תאגידי הכליאה (ולכן הם מחפשים "שווקים" חדשים: שלושת הגופים המתמודדים במכרז בישראל הם תאגידים רב-לאומיים); גם בישראל, אגב, הצליחו עובדים זרים לברוח מבית המעצר הפרטי הראשון, היחיד בינתיים, שהוקם בנצרת.

שוק הענישה

ומה בדבר הטיעונים האידיאולוגיים? הניסיון בעולם מלמד שפיקוח ציבורי על בתי הסוהר הוא יקר מאוד (ואז אין חסכון), ובדרך-כלל אינו יעיל, שכן רשויות הפיקוח נוטות לשרת את האינטרסים של ה"תעשייה" – תאגידי הכליאה – עימה הן מצויות בקשר שוטף (ואשר עשויה גם לספק להם מקום עבודה עתידי). בישראל בעלת ה"רקורד" הבעייתי בתחום הפיקוח הציבורי (אכיפת חוקי עבודה, תכנון ובנייה, הטלוויזיה בכבלים…), יש יסוד לחשש זה. חשש אחר – שהתממש בארה"ב – הוא מפני שתדלנות תקיפה של הזכיינים בעד החמרת הענישה, כדי למנוע צמצום ב"מאגר הלקוחות" (בקליפורניה בה הופרטו בתי הסוהר נחקק בלחץ הזכיינים חוק השולח אוטומטית ל-25 שנות מאסר עבריינים שהורשעו בפעם השלישית בפשע כלשהו!). שתדלנות שכזו עלולה גם לפגוע בתמריצים לקידום אלטרנטיבות לבתי הסוהר שהם, כידוע, "בית-ספר לפשיעה", שלא לדבר על "טיפול שורש" כלכלי בפערים החברתיים שמגבירים את הפשיעה.

כמובן, בהפרטת בתי הסוהר ישנה גם בעייתיות מוסרית: שלילת חירותו של אדם נתפסת בדרך-כלל כ"רע הכרחי" שרק המדינה מוסמכת להטילו לצרכי הגנה על החברה; הלגיטימיות של עמדה זו נחלשת כאשר זכות זו מוכפפת לשיקולי רווח פרטיים. למעשה, הפרטת בתי הסוהר מביאה את רעיון השוק החופשי לשיא אבסורדי: העלייה בפשיעה נתפסת כ"הזדמנות עסקית", שכן היא מגדילה את הביקוש לבתי סוהר, והרצון להגדיל את "נתח השוק" מחייב תוספת בפשיעה ובהתנהגות הפלילית. מצב דברים זה עומד בסתירה חזיתית לכל תפיסה הומניסטית, הרואה באדם מטרה ולא אמצעי.

ההפרטה בישראל מוסיפה על כל אלה אלמנט נוסף: אחוז קבוע מרווחי עבודת האסירים בכלא צפוי לזרום לכיסי הזכיינים. קשה לחשוב על ביצת זהב מניבה יותר – עובדים בשכר אפסי, לא מאוגדים, ללא זכויות סוציאליות, אין צורך לשלם על שעות נוספות. אין זה מפתיע, איפוא, שמנהלי תאגידי כליאה בארה"ב – שבה מרוויחים האסירים 22 סנט לשעה – שוקלים ברצינות להתחיל ולהתמודד מול כוח העבודה הזול בדרום מזרח אסיה.

ובינתיים בכנסת

הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת מתנהלים בקצב מזורז. למרות מחאותיהם של פעילי זכויות האדם שניסו להציג בפני הוועדה את הניסיון העולמי השנוי במחלוקת והדגישו את רגישות הנושא, קבע יו"ר וועדת הפנים, ח"כ יורי שטרן מהאיחוד הלאומי – שליחם של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן – בין שתיים לשלוש ישיבות מדי שבוע כדי לזרז את התהליך עד כמה שאפשר, תוך שהוא מדגיש את הצורך לפעול ב"פרגמטיזם". ובכל זאת, שעטת החקיקה נבלמה קמעה: ראשית, בשל קואליציה מרתקת שנוצרה בוועדה בין ח"כ דוד אזולאי מש"ס, ח"כ ווסל טהא מבל"ד ו…ח"כ חמי דורון משינוי. כן-כן, 'שינוי'. זו לא טעות. ח"כ דורון, איש עסקים בעברו, הצהיר שלמרות תמיכתו העקרונית בהפרטה, "יש דברים שלא מפריטים!" עמדה זו עלולה, אולי, לעלות לו בנזיפה מהבוס, והיא הדהימה את הנוכחים בדיוני הוועדה, ובעיקר את אנשי משרד האוצר שזכו לשמוע ממנו התקפות יוצאות-דופן בחריפותן על חוסר השקיפות בתהליך ההפרטה ועל הזלזול בכנסת.

ואכן, במהלך הדיונים התגלה שמשרד האוצר, בשיתוף המשרד לביטחון פנים ושרות בתי הסוהר, כבר הוציאו מכרז לאיתור מוקדם של מתמודדים לבניית וניהול בתי הסוהר. את המכרז עברו שלוש קבוצות ישראליות ('סולל בונה' בשיתוף דנקנר השקעות; אנגל ג'נרל פיתוח ביחד עם קבוצת ברן ומנרב) שחברו לשלושה תאגידים רב-לאומיים (משרד האוצר סירב לחשוף את שמות המתמודדים במכרז מטעמים של "סוד מסחרי"; אלא שבאופן מפתיע – או לא – שמות הקבוצות נחשפו בעיתון 'גלובס' ביום בו נערך כנס בנושא במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן). עוד נחשף כי לקבוצות הובטח פיצוי של כ-100,000 דולר במקרה שהחקיקה בכנסת לא תעבור. במשרד האוצר לא שמעו כנראה על כך שבשוק קפיטליסטי, יזמים אמורים לשאת בסיכונים שהם נוטלים.

שנית, בלחצו של עו"ד אביב וסרמן, המנהל הנמרץ של חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית ר"ג, נאותה הוועדה לשמוע את אורח המכללה, מר סטפאן נתן מאנגליה (אגב, סוציאליסט בפני עצמו) שחוקר מזה 20 שנה את נושא הפרטת בתי הסוהר בעולם, אשר תקף בחריפות את הצעת החוק באוזניהם של חברי וועדת הפנים. נציגי האוצר, כמה אופייני, לא הגיבו. למחרת הדיון בכנסת, נערך במכללת רמת גן, כאמור, כנס חירום בנושא ההפרטה שבו התדיינו ח"כ דורון, מר נתן וכן גונדר חיים גליק, האחראי בשב"ס על נושא ההפרטה. יורי שטרן שהיה אמור להשתתף אף הוא בכנס ביטל את הופעתו ברגע האחרון.

מה בכל זאת עוד נותר לעשות? בצד הדיון הפרטני על סעיפי ההצעה בכנסת, בניסיון "למזער נזקים" (אם כי קלוש הסיכוי לשכנע את הממשלה להסתפק בהפרטה חלקית, למשל), יצרנו גם קשר עם ארגונים מתנגדי הפרטה בארצות הברית (יחי האינטרנט!), בניסיון לאסוף חומר על התאגידים המתמודדים בתחום של הפרת זכויות אדם. מי יודע, אולי זה יעזור.

הכוחות הדוחפים בכיוון הפרטת בתי הסוהר בישראל חזקים מאוד. ההתנגדות למהלך זה רפה מדי (מי שמחפש את מפלגת האופוזיציה הראשית יתאכזב לשמוע כי חברי הכנסת עמרם מצנע ויצחק הרצוג הביעו דווקא תמיכה מסוייגת ברעיון). נכון, בתי הסוהר הציבוריים אינם כליל השלמות ופגיעתם במעשה הענישה – הצודק כשלעצמו – רבה. יחד עם זאת, הפתרון למצב הקיים – כל עוד לא יימצא תחליף לבתי הסוהר – יכול לבוא רק מתוך שיפור ותיקון של מערכת הכליאה הציבורית, ולא מהחלפתה במשטר פרטי שוחר-רווחים. הרעיון הנואל של הפרטת בתי הסוהר מהווה שלב נוסף, מסוכן, של פגיעה בחירות האדם ובאנושיותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *