פיקוח פרלמנטרי על הסכמי הסחר של ישראל

פיקוח פרלמנטרי על הסכמי הסחר של ישראל

לפני שבועות אחדים, הגישה קבוצת חברי-כנסת, מכל קצוות הקשת הפוליטית, הצעת חוק המבקשת להטיל פיקוח פרלמנטרי על הסכמי סחר שעליהם חותמת ישראל במסגרת ארגון הסחר העולמי (WTO). על-פי ההצעה, תהא הממשלה מחוייבת להביא את ההסכמים לאישור הכנסת. בתגובה, הביע משרד התמ"ת את התנגדותו להצעת החוק בנימוק שהדבר "מפר את עקרון הפרדת הרשויות" (הארץ, 22.11.05).

כדי להבין את מופרכותה של עמדה זו כדאי להבין תחילה במה דברים אמורים: בשנת 1994 נחתם במסגרת ארגון הסחר העולמי הסכם גאט"ס – ההסכם בדבר סחר בשירותים. ההסכם מאפשר למדינות לקבוע אילו מבין ענפי השירותים שלהן הן מוכנות להעמיד לפתוח לתחרות עסקית בפני תאגידים זרים. עד עתה פתחה ישראל לתחרות את השירותים העסקיים והפיננסיים, ואת שירותי התיירות, התקשורת והסביבה. מנגד, היא הודיעה כי לא תפתח לתחרות את שירותי החינוך, הבריאות, הרווחה והתרבות, הפנאי והספורט.

אלא שלא לעולם חוסן: הסכם גאט"ס מעניק פטור מחובת הפתיחה לתחרות של שירותים ציבוריים, רק ככל שמדובר בשירותים המסופקים באופן בלעדי על-ידי הממשלה ואשר נעדר מהם גורם התחרות. מגמות ההפרטה המואצות הקיימות בתחום השירותים החברתיים בשנים האחרונות – הדוגמאות האחרונות בתחום זה הן תכנית ויסקונסין והפרטת בתי הסוהר – מלמדות כי בעתיד תתקשה ישראל יותר ויותר למנוע את פתיחת כלל השירותים הציבוריים לכניסתם של תאגידים זרים. זאת, גם לנוכח העובדה שכבר היום ישנם תאגידים עסקיים ישראלים המספקים שירותים בתחומים אלו – מכללות פרטיות, שירותי רפואה פרטיים וחברות ביטוח רפואי פרטיות.

במידה רבה, ניתן אף לומר שהעתיד כבר כאן: בדומה לסבבים הקודמים (סבב דוחא וסבב קאנקון), גם הפעם מצוי נושא פתיחת תחום השירותים הציבוריים לתחרות על סדר היום במסגרת סבב השיחות הנוכחי של ועידת השרים של ארגון הסחר העולמי, הנערך בימים אלו ממש בהונג-קונג. וגם אם הפעם זה לא יקרה – העובדה שמדינות רבות, בעיקר מקרב המדינות המתפתחות, כבר פתחו את השירותים הציבוריים שלהן לתחרות רק תגביר את הלחץ על ישראל לעשות זאת בעתיד.

פתיחתם של השירותים הציבוריים לתחרות עסקית עומדת בניגוד לעקרון הדה-קומודיפיקציה שעומד בבסיסה של מדינת הרווחה. על-פי עקרון זה, ישנם טובין ציבוריים מסויימים – בריאות, חינוך, רווחה – שאותם יש להוציא משוק הסחורות ולספקם לכל אזרח, בלא תלות ביכולתו הכלכלית. כאשר השירות מסופק על-ידי תאגיד עסקי, נשחק עקרון האוניברסליות של השירות, ובעיקר – אובדת זכותו הדמוקרטית של האזרח למחות כנגד מדיניות ממשלתו, שכן כעת התאגיד – ולא הממשלה – הוא שמספק את השירות וכל שנותר לאזרח הוא להחליט – ככל שיש בידיו את האמצעים לכך – אם לרכוש את השירות אם לאו.

דרישתם של חברי הכנסת לפקח על הסכמי הסחר שעליהם חותמת הממשלה היא, איפוא, לגיטימית ואף מתחייבת מריבונותה של הכנסת וממעמדה הייצוגי. האם מישהו יטען ברצינות שאין להביא הסכם מדיני שהממשלה חתמה עליו לאישור הכנסת, רק משום שהממשלה היא המוסמכת לחתום על הסכמים כאלה? יתרה מזו: הצעת החוק הנוכחית מהווה משום סכר אפשרי מפני תהליכים שעלולים להחריף עוד יותר את אי-השוויון העמוק הקיים בישראל. היא גם מגבירה את השקיפות בתחומים הנוגעים לכל אזרח ואזרח, ואשר מעוצבים כיום כמעט ללא דיון ציבורי. הכנסת היא המוסד שראוי כי יעסוק בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *