בית המשפט הניאו-ליברלי [2]

בית המשפט הניאו-ליברלי [2]

 

בשבוע שעבר ניתן בבית המשפט העליון פסק-דין חשוב מאוד בעניינו של שמעון ( "הלכה לי המדינה" ) שבס, שבו נקבע היקף התפרסותה של עבירת הפרת האמונים, ונקבעו מבחנים נורמטיביים שיסייעו, יש לקוות, לפרקליטות ולבתי המשפט לפעול באומץ למיגורה של השחיתות השלטונית הקשה הפושה במקומותינו. אחרי אינספור זיכויים של אישי ציבור ( דיניץ, שטרית, גנות… ) בשל חוסר יכולת להוכיח את מודעותם לפליליות שבמעשיהם – לאישי ציבור הרי אף פעם "אין זמן" לבדוק את חשבון הבנק שלהם, והם "לא מפנימים" שהם מקבלים טובות הנאה בשל מעמדם הציבורי ולא בשל עיניהם היפות – העז סוף-סוף ביהמ"ש לקבוע כי מה שנראה כמו פיל ונשמע כמו פיל הוא, כנראה, פיל: כאשר מנכ"ל משרד רה"מ מקדם אינטרסים עסקיים של חבריו – קידום פרוייקט בנייה או עסקה בטחונית – וזוכה לתמורה כספית במהלך שירותו הציבורי, או בסמוך לפרישתו ממנו – נעברת, לכל הפחות, עבירה של הפרת אמונים. כל תוצאה אחרת במקרה זה היתה בעלת השלכות הרסניות. אהרן ברק הבין זאת היטב כשכתב בפסק-הדין (פסקה 62):

"התנהלותו של מנהל כללי בניגוד עניינים כה חמור משפיעה באופן הרסני על יחס הציבור אל עובדי הציבור. "כולם מושחתים" – הם חושבים לעצמם. בוודאי כך, מקום שיש קשר כספי קודם בין עובד הציבור לבין חברו הטוב. "ההון שולט בשלטון" יגידו"

"יגידו", "הם חושבים לעצמם" – ברור שברק אינו מפנה כאן רק תמרור אזהרה לאנשי הציבור אלא הוא גם מבקש להגביר את הלגיטימיות הציבורית של בית המשפט, בחינת "יש שופטים בירושלים" הבלתי-נשכח של מנחם בגין.

אך יש להבחין בין הגברת לגיטימיות לבין מתן לגיטימציה. בשבוע שעבר ניתן פסק-דין נוסף אשר, למרות רטוריקה שובת-לב, נותן גיבוי משפטי לתהליך הזוחל של הפרטת מערכת החינוך.
מעשה שהיה כך היה: בעקבות דו"ח ועדת שושני שהמליץ על שינוי שיטת תקצוב בתי הספר, החליט משרד החינוך לעבור מ"שיטת הסלים" (תקצוב בתיה"ס לפי "פעילויות סל" למיניהן) לשיטה של "תקן דיפרנציאלי לתלמיד" (תקצוב המתמקד בעיקר ברקע הסוציו-אקונומי של התלמיד). שיטה זו בעייתית אף היא (היא הביאה להגדלת הצפיפות בכיתות של חטיבות הביניים ולהפחתת המשאבים העומדים לרשות בתי ספר יסודיים חלשים, כפי שכתבה יעל פישביין), אך לא כאן העניין.

דו"ח שושני המליץ לפצות "מגזרים מיוחדים" שאמורים להיפגע כתוצאה משיטת התקצוב החדשה והחליט להעניק תוספת תקציב לבתי"ס ממלכתיים-דתיים, הואיל ומתקיימת בהם תפילה יומית על-פי תוכנית הלימודים המחייבת. בה-בעת, סירב משרד החינוך להעניק אותה תוספת תקציב לבתי"ס ממלכתיים תל"י (תגבור לימודי יהדות) שגם בהם נערכת תפילה יומית ושעד אז נהנו מתקציבים שהעביר משרד החינוך. בעקבות כך הגישה קרן החינוך למען בתי ספר תל"י – המפעילה, בתמיכת משרד החינוך, את רשת בתי הספר תל"י – עתירה לבג"ץ.

העתירה התקבלה ברוב דיעותיהם של השופט חשין, שכתב את פסק-הדין העיקרי, ושל השופט עדיאל, וכנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה. הנמקתו העיקרית, בקצירת האומר, של השופט חשין נסמכה על עילת השוויון: אף שמבחינה ארגונית-פורמלית שייכים בתי"ס תל"י לחינוך הממלכתי, הרי שמבחינה מהותית הם דומים מאוד לבתיה"ס הממלכתיים-דתיים, בייחוד בכל הנוגע למרכזיותה של התפילה (שבחלק מבתי"ס תל"י מהווים חלק מחייב מתכנית הלימודים). ואם כך הדבר:

"כי-אז מסקנה מתבקשת מאליה היא כי משרד החינוך חייב לנהוג בבתי-ספר תל"י בשוויון ולהקנות להם תוספת תקציב שניתנה לבתי-ספר ממלכתיים-דתיים"

אין ספק, מילים כדורבנות. וכי מי מאיתנו יתנגד לשוויון בתקציבים, בייחוד כשמדובר בכספים המיועדים לחינוך הדתי שתמיד נתפסים בעינינו ככספים "חשודים", במסגרת "הקומבינות של הדתיים"?

ובכל זאת. הדברים מתבהרים כאשר קוראים את פסק-דינה המרשים של השופטת אילה פרוקצ'יה. לטענתה, במקרה דנן אין מדובר באפליה פסולה בין שווים אלא בהבחנה מותרת בין שונים שבמסגרתה ניתנת תוספת התקציב רק לבתי"ס שמשרד החינוך מחייבם להנהיג תפילה, להבדיל מבתיה"ס של תל"י, שבהם מונהגת התפילה מתוך בחירה, כפעילות וולונטרית של ביה"ס ושל הורי התלמידים. במצב דברים שכזה, כותבת פרוקצ'יה:

"בקיומו של תקציב מוגבל, ראוי להבחין בין אחריות המדינה למימון פעילויות חינוכיות המוטלות על ידה בבחינת חובה בבתי הספר, לעומת פעילויות חינוכיות שהן בבחינת רשות, ומונהגות בבתי הספר על פי בחירת גורמי בית הספר המבקשים לקדמן. התפיסה המטילה על המדינה את חובת המימון של חינוך החובה אך מסירה משכם הציבור את נטל המימון של החינוך הייחודי האופציונלי הינה קו העובר כחוט השני במערכת החינוך, והיא מאפיינת את דיני החינוך ואת העקרונות העומדים בבסיס שיטת חוק לימוד חובה חינם… רשאית המדינה לומר כי במשאבים הכספיים המוגבלים הנתונים בידיה, עליה לממן פעילויות שהיא מחייבת את ביצוען, ואין עליה לממן מהכיס הציבורי פעילויות שפרטים בוחרים להנהיג בתחומם הם, ותהיינה אלה פעילויות חשובות, ערכיות, ומבורכות ככל שתהיינה"

ולכן:

"השאלה איננה, איפוא, אם תפילה בבית ספר אחד דומה לתפילה בבית ספר אחר לצורך הזכייה בתוספת התקציב. המבחן הוא – האם התפילה, כפעילות ייחודית בבית הספר, מוטלת כחובה מכח תכנית הלמודים, או שהיא מונהגת כרשות בלבד"

יתכן שבתי"ס תל"י אינם הדוגמא המובהקת ביותר להפרטת מערכת החינוך, במסגרת אופנת בתיה"ס הייחודיים [למי שממש דואג לעתידם של בתי"ס תל"י – השופטת פרוקצ'יה מציינת, במאמר מוסגר, כי על פי שיטת התיקצוב החדשה שהונהגה, מקבלת רשת תל"י תקציב כולל הגבוה מהתקציב שקבלה על פי השיטה הישנה]. אולם, דומה כי קשה להגזים בחשיבותו של פסק-הדין: משרד החינוך היה הראשון להבין זאת שכן טען בפני ביהמ"ש כי אם עתירת תל"י תתקבל:

"יקומו – חדשות לבקרים וכפטריות אחר הגשם – בתי-ספר נוספים ורבים המקיימים פעילות "ייחודית", כביכול, בהם בתי-ספר "קהילתיים", בתי-ספר "דמוקרטיים", בתי-ספר "אנתרופוסופיים", ואף בתי-ספר יהודיים ושאינם יהודיים המקיימים תפילה מעשה יום-יום, וכולם-כולם ייאספו על השער ויתבעו תוספת תקציב למימון פעילותם"

השופט חשין דחה חשש זה:

"המושכות נתונות בידי משרד החינוך, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואם לא יֵפֵן לַיֵצֶר כי אז יבוא הכל על מקומו בשלום"

ועל כך נאמר – אשרי המאמין.

הפטנט הישראלי של בית ספר "ייחודי"-פרטי ( "קהילתי", "דמוקרטי" או "אנתרופוסופי" ) במימון ציבורי עבר שכלולים רבים וכעת נוסף לו נדבך חשוב נוסף. פסק-דינו של ביהמ"ש העליון מלא, אולי, בכוונות טובות אך הוא ישמש בוודאי כנשק יעיל במאבקים הבאים כנגד החינוך הציבורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *