1 במאי 2006

1 במאי 2006

המפגינים שנרצחו בשיקאגו, באותו 1 במאי, בשנת 1886, נאבקו למען יום עבודה בן 8 שעות. במשך שנים לא מועטות היה נדמה כי מאבקם הצליח. אבל, למרבה הצער, 120 שנה מאוחר יותר, בישראל של שנת 2006, המאבק הזה עודנו רלוונטי.לא רק למהגרי העבודה.
לא רק לעובדי חברות כח האדם.
אלא גם לעובדי המדינה.
וגם לעובדי ההיי-טק.
בעצם – לכולם.

זה איננו מאבק על הקצפת. המאבק על משך העבודה הוא מאבק אמיתי על עיצוב פניה של החברה שבה אנו חיים:
מאבק למען חברה שמאפשרת לבניה ולבנותיה לפתח את אישיותם המגוונת, ולא כזו המקדשת את שיעבודו של העובד למקום עבודתו;
מאבק למען חברה שמחשיבה ומכבדת את נוכחותם המשמעותית והזמינה של הורים בחיי ילדיהם, ולא כזו המסתפקת בפירורים של סוף השבוע;
מאבק למען חברה שבה קולו של ה'יחד' – בוועד ההורים, באיגוד המקצועי, בהפגנה – יישמע רם וצלול, ולא רק כאוסף מקרי של קולות של 'יחיד';
מאבק למען חברה בה יכול אדם לבחור לעצב את חייו גם באמצעות הפוליטיקה.
מאבק למען חברה צודקת, הוגנת, שוויונית וסולידארית יותר.

כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / רחל

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *