בית המשפט הניאו-ליברלי

בית המשפט הניאו-ליברלי

לפני כ-10 ימים דחה בג"ץ עתירה שביקשה לקבוע שהקיצוץ בקצבאות הזיקנה ב"תכנית החירום הכלכלית" משנת 2002 (טחנות הצדק וגו') איננו חוקתי ועל-כן יש לבטלו. לטענת העותרים, העמדת קצבת הזקנה על 1069 ₪ במקום 1148 ₪ פגעה בזכותם של זכאי קצבת הזקנה לכבוד, לקניין ולביטחון סוציאלי, המוגנות על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התוצאה איננה מפתיעה, כמובן: התערבותו של בג"ץ בחקיקה של הכנסת היא נדירה ביותר, והסיכוי כי הדבר יקרה דווקא ביחס לפגיעה בזכויות "חברתיות" – שנתפסות כ"נחותות" יותר בשיח הזכויות הליבראלי שעליו אמון בית המשפט העליון – היה, מלכתחילה, קלוש. הנשיא אהרון ברק שכתב את פסק-הדין קבע כי הקיצוץ אינו פוגע בזכות לתנאי חיים מינימליים שכן היא לא הוחלה על מי שזכאי לגימלת הבטחת הכנסה, שהיא זו שנועדה להבטיח את "רצפת" הזכויות.

החלק המעניין בפסק-הדין הוא הדיון שעורך ברק בשאלת פגיעתו של הקיצוץ בזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה. הוא קבע, בדעת יחיד (שני השופטים האחרים העדיפו לא להכריע בשאלה זו שלא נדרשה להכרעה), כי הקיצוץ פוגע אמנם בזכותם של הקשישים לקניין, אולם פגיעה זו עומדת בתנאים החוקתיים הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – היא נעשית לתכלית ראוייה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. וכל זאת מדוע? רשות הדיבור לנשיא:

"לאחר שבחנתי את חוק תכנית החירום הכלכלית הגעתי למסקנה כי תכליתו, ככל שהיא נוגעת לקיצוץ בקצבאות הזקנה, היא ראויה. התכלית הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. המשיב [שר האוצר] מסר בתגובתו נתונים על גודל הגירעון הממשלתי ועל החשש מפני האצת הגידול בחוב הממשלתי. אכן, קיומו של חוב טופח עלול לפגוע ביציבותה הפיננסית של מדינת ישראל בטווח הקצר, ולגרום להגדלת נטל המס או האינפלציה בטווח הארוך… במצב דברים זה, הבראת המשק היא חשובה לשם שמירתו של המבנה החברתי, אשר מבקש בתורו להגן על זכויות האדם. ודוק: התכלית הראויה אינה מצויה בחסכון הכספי כשלעצמו… הבראתו של המשק ומניעתו של משבר פיננסי הם שמבססים בעניין שלפנינו את התכלית הראויה. אכן, במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע… אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל."

"משבר פיננסי", "האצת הגידול בחוב הממשלתי", "הגדלת נטל המס". אין מה לדבר, ביבי לא היה מנסח זאת טוב יותר. הרטוריקה הניאו-ליברלית, הרואה בכל גרעון תקציבי אסון לאומי [לדיון מאיר עיניים בעניין זה ראו את "חוקי הכלכלה האמיתיים" – חלק 2, מאת ז'אק ז'נראו], משתלטת, ללא קרב, על הז'רגון המשפטי המפולפל. ברור שגם נטייתו הליברלית של ברק עצמו מסייעת לכך.

פסק-הדין ממחיש את קוצר-ידו של בית המשפט בהובלת שינוי חברתי. על-פי מכתם אמריקאי ידוע, אין לבית המשפט "לא חרב ולא ארנק". השינוי החברתי אמור להתרחש במישור הציבורי, בראש ובראשונה בזירה הפוליטית. אילו השיח הציבורי בנושאי כלכלה וחברה היה מהוקצע ומחודד יותר, אילו היו עומדות בפני בית המשפט שתי תפיסות עולם מגובשות, כי אז היה סיכוי ריאלי יותר שבית המשפט לא יאמץ בצורה עיוורת את טיעוני האוצר. ברק עצמו מרמז לקיומן של תפיסות כלכליות-חברתיות שונות בכותבו בפסק-דינו כי:

"מנקודת מבט של תורת-המדינה ניתן לומר כי היקפה של הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי הוא תלוי משטר. כך, במשטר ליברלי הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי משתרעת על הבטחת קיום מינימאלי בכבוד. במשטר סוציאל-דמוקרטי, לעומת זאת, משתרעת הזכות על הבטחתה של רמת חיים העולה מעבר לסיפוקם של תנאי מחייה מינימאליים אל עבר רמת החיים של כלל האוכלוסיה."

אז מה עושים? שמאל חברתי חייב להבין שראיית העתירה לבג"ץ כדרך פעולה בלעדית (ע"ע יוסי שריד ואיתן כבל) היא מוטעית. זה חשוב, זה מעורר דיון ציבורי, זה מחייב את המדינה לחדד את עמדותיה, אבל יכולתו – ונכונותו – של בית המשפט לסייע הן, בסופו של יום, מוגבלות למדי. המאבק החברתי חייב להיות תודעתי ובעיקר – פוליטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *