חופש ביטוי, תקשורת ודמוקרטיה – החלום ושברו (התפרסם בגיליון 53 של ‘מפנה’, באפריל 2007)

חופש ביטוי, תקשורת ודמוקרטיה – החלום ושברו (התפרסם בגיליון 53 של ‘מפנה’, באפריל 2007)

 

"הפראקסיס המהפכני של החיים הפוליטיים נמצא בסתירה חותכת לתיאוריה שלהם." (קארל מארקס, "לשאלת היהודים" מבחר כתבים פוליטיים (עורך אברהם יסעור, 1983), 112)

ביקור בהייד פארק בלונדון הוא, ללא ספק, קוריוז חינני: התייר המשועשע נתקל ב אוראטורים מחוננים הנושאים נאומים חוצבי להבות ממרומי הספסל שלהם. אלא שדוגמא זו ממחישה את חוסר-הרלוונטיות הכרוך במימוש ערטילאי של הזכות לחופש הביטוי בדמוקרטית ההמונים המודרנית. הדיון הציבורי עבר מכיכר העיר, כבימי הדמוקרטיה האתונאית, אל אמצעי התקשורת. כפי שכתב אהרן ברק, לתקשורת המודרנית יש כיום תפקיד כפול: בעוד שגם הנואם וגם העיתון (או כל כלי תקשורת אחר) הם "דוברים" הנהנים מחופש הביטוי, רק העיתון הוא גם "במה" שעל גביה מתקיים כיום השיח בין האזרחים. במה זו הינה חיונית ומרכזית לקיומו של משטר דמוקרטי ממשי: היא משמשת צינור להעברה חופשית של מידע שעל בסיסו יכולים האזרחים לגבש את תפיסותיהם, לבקר את פעולות השלטון ולהיחשף לרעיונות חדשים. מכאן שכדי להקנות שיניים לחופש הביטוי, נחוצה הגנה אפקטיבית על חופש העיתונות. אין תימה, למשל, שהתיקון הראשון, המפורסם, לחוקה האמריקאית אוסר – באופן אבסולוטי – על הקונגרס לחוקק חוקים הפוגעים בחופש העיתונות.

מרכזיותם של חופש הביטוי ושל חופש העיתונות בדמוקרטיה הישראלית הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. כבר ב-1953, בפסק-הדין הנודע בפרשת "קול העם", פסל בית-המשפט העליון את החלטת שר הפנים דאז לסגור את יומון המפלגה הקומוניסטית בשל ביקורתו החריפה על החלטת הממשלה לסייע לארה"ב במלחמת קוריאה. ההנמקה המרשימה של השופט שמעון אגרנט, המעלה על נס את חשיבותו של חופש הביטוי, צריכה לשמש כקריאת חובה לכל אזרח ולא רק לסטודנטים למשפטים. מאז פסק-הדין נקשרו לחופש הביטוי, בעשרות רבות של פסקי-דין מאוחרים יותר, כתרים רבים – זוהי "זכות על" ואף "עילאית", שהיא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה. מאז נחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, רווחת הדעה בקרב מרבית השופטים כי חופש הביטוי זכה למעמד חוקתי, על-חוקי, בהיותו חלק מ"כבוד האדם". יחד עם זאת, ולמרבה הצער והבושה, חופש הביטוי עדיין איננו כתוב עלי ספר החוקים הישראלי. יתרה מזו, דבר החקיקה היחיד העוסק במישרין בחופש העיתונות הוא פקודת העיתונות המנדטורית והאנכרוניסטית, שאף כי אינה מופעלת עוד באופן תדיר, היא כוללת סמכויות והגבלות שמקומן לא יכירנו במשטר דמוקרטי. משרד המשפטים שוקד מזה זמן על ביטולה של הפקודה, ויש לקוות כי בקרוב תעבור מן העולם.

תיאור זה אינו סוטה באופן מהותי מן הניתוח המשפטי הקונוונציונלי של סוגית חופש הביטוי בישראל. אך מאמר זה מבקש לצעוד צעד נוסף, ולצאת מחיקם החמים של הדוקטרינות המשפטיות אל המציאות העגמומית והמדאיגה הקיימת בשטח. התבוננות במאפיינים הבולטים של שוק התקשורת הישראלי ב-20 השנים האחרונות, מבליטה את הפער המתרחב והולך שבין התיאוריה לבין הפרקסיס, בין החלום לשברו.

החלום (התיאוריה):

ראשיתו של הדיון המודרני בחופש הביטוי מתחילה בספרו הנודע של ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות". הספר, שזכה לאחרונה לשני תרגומים חדשים לעברית, מבקש להצדיק, במונחים תועלתניים, את ההגנה החברתית שיש להקנות לעקרון החירות, ובראש ובראשונה, לחירות הביטוי. דבריו של מיל נושאים אופי 'אבסולוטי', שעמד, ככל הנראה, בבסיס התיקון הראשון של החוקה האמריקאית: "צריך שתינתן חירות גמורה ומוחלטת להאמין בכל תורה שהיא ולהתווכח עליה, כדבר השייך לתחום ההכרה המוסרית, לרבות גם תורה הנחשבת לבלתי-מוסרית בהחלט" (עמ' 32). בהמשך דבריו אמנם מסייג מיל את עמדתו זו, ומכיר בצידוקן של הגבלות על חופש הביטוי במקרים כהוצאת דיבה או הסתה לאלימות. כיום מקובל לראות את טענתו להגנה אבסולוטית כמתייחסת אך ורק לביטוי הפוליטי. מכל מקום, שלוש ההצדקות שסיפק מיל להגנת חופש הביטוי – שזכו ברבות השנים גם לביקורת לא מועטה – עומדים עד היום בליבו של כל דיון תיאורטי בנושא.

(1) גילוי האמתמימוש חופש הביטוי, באמצעות הגנה על שוק חופשי של רעיונות, נועד לקדם את גילוי האמת, וזאת בשלושה אופנים: הבעת עמדה אמיתית חושפת את שקריותן של העמדות המוצגות כנגדה; עמדה נגדית שקרית תחייב את תומכי העמדה האמיתית לשפר את טיעוניהם, דבר שיחזק את העמדה האמיתית ואת המחוייבות לה; ובמקרים שבהן האמת 'מפוזרת', רק עימות ישיר בין העמדות יאפשר לבור את המוץ (האמת) מן התבן (השקר).

(2) הטיעון הדמוקרטיחירות הביטוי הינה מרכיב הכרחי לשם הבטחת השתתפות האזרחים בחיים הדמוקרטיים, שכן היא מבטיחה שציבור הבוחרים יקבל את כל המידע הרלוונטי הנחוץ לו כדי לכלכל את מעשיו. לא תיתכן קבלת החלטה פוליטית מושכלת ללא קבלת מידע מלא. משפחת "הטיעונים הדמוקרטיים" כוללת גם היבטים נוספים: חופש הביטוי כדרך לפיקוח של הריבון – העם – על משרתיו – רשויות השלטון, שכן, כידוע, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר; חופש הביטוי כאמצעי ל'שחרור קיטור' ולפורקן לתסכולים, באופן המאפשר להכיל מחלוקות וסכסוכים חברתיים, ולפתח תרבות סובלנית; חופש הביטוי מאפשר גם היכרות עם רבדים וקבוצות שונות באוכלוסיה, דבר שיכול להגדיל את מידת הליכוד החברתי, בעיקר בחברות רב-תרבותיות; ולבסוף – טיעון 'המדרון החלקלק' – התרת הגבלתו של ביטוי מקנה כוח ופיקוח נוספים לגורמים ממסדיים שעשויים להרחיב את המגבלות.

(3) המימוש העצמי והאוטונומיה של היחיד – מימוש חופש הביטוי מאפשר ליחיד לפתח את אישיותו העצמאית, בניגוד לקולקטיב המונחה. הזכות לקבלת מידע, אחת הנגזרות הבולטות של חופש הביטוי, אף היא נובעת מחובתו של השלטון להתיחס לאזרחיו כאל יצורים אוטונומיים ורציונליים ולתת להם מידע וייעוץ לקבל החלטות מושכלות. למעשה, הזכות לדעת היא תנאי מוקדם לחופש הביטוי – כיצד ניתן לדבר מבלי לדעת?

…ושברו (הפרקסיס):

הרחק מאחורי התיאוריות הגדולות, מדדה לה המציאות. ואכן, מצבה הקשה של התקשורת הישראלית בשנים האחרונות מעורר דאגה רבה. מצב זה, שיתואר להלן, הוא, כמובן, גם תוצאה של התהליכים הכלכליים הניאו-ליברליים שעברו על הכלכלה הישראלית, ואולם אבקש לשרטט גם את מאפייניו הייחודיים.

עד למחצית שנות ה-80 היו רוב-רובם של עיתונאי ישראל מאוגדים. אגודות העיתונאים היו חזקות וההסכמים הקיבוציים הגנו על העיתונאים מפני פיטורין שרירותיים. קשה להגזים בחשיבותו של היבט זה להגנה על חופש הביטוי – ככל שהעיתונאי היה משוחרר מן הצורך לרצות את האינטרסים הכלכליים של המו"ל שלו, כך גדלה גם יכולתו לעסוק בנושאי סיקור רגישים וחשובים. אלא שבשנת 1984 נכנס לשוק העיתונות שחקן חדש, צעיר, שובב, נועז. עיתון "חדשות". רבים מאיתנו זוכרים בערגה את חדשנותו הרבה של העיתון, את המהפכה שהוביל בכתיבה העיתונאית ובמושאי הסיקור שלה וכמובן את הכותבים המוכשרים הרבים שהפכו מאז לעיתונאים הבולטים בישראל. ואולם, ל"חדשות" היה גם צד אפל, שאותו, משום מה, פחות נוטים לזכור. הקמת העיתון לוותה בשביתה ממושכת שבה מחו העיתונאים כנגד כוונתו של המו"ל עמוס שוקן להעסיק את העיתונאים בעיתון החדש בחוזים אישיים. עמדתו של שוקן זכתה לגיבוי מצד בית הדין לעבודה, ובסופו של דבר, לא הועסקו העיתונאים ב"חדשות" בהעסקה קיבוצית. ב-1993 נסגר "חדשות" בשל קשיים כלכליים, ולצד שברון הלב לקוראיו שהיה כרוך בכך, יצר העיתון מציאות חדשה, שוברת לב אף היא, לעיתונאי ישראל: היומונים הבולטים שנותרו – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – העבירו בהדרגה את עובדיהם למתכונת של חוזים אישיים. הכושי – עיתון "חדשות" – עשה את שלו ושבר את העבודה המאורגנת בענף העיתונות. הכושי יכול היה, איפוא, ללכת. ההשלכות של הפרטת שוק העבודה העיתונאית היו, כפי שיתברר להלן, דרמטיות.

בשנות ה-80 היו בישראל ערוץ טלוויזיה אחד ושתיים וחצי תחנות רדיו (קול ישראל, גלי צה"ל וקול השלום). מהפיכת התקשורת של שנות ה-90 שינתה את המצב בצורה קיצונית: המציאות הטלוויזיונית הרב-ערוצית, המציאות הרדיופונית של "שמיים פתוחים", הגידול במספר המקומונים, והחל מסוף שנות ה-90 – עיתונות האינטרנט התפתחה במהירות עצומה. במקביל, נפתחו עשרות מגמות לתקשורת ועיתונאות במכללות ובאוניברסיטאות. היצע ענקי זה של שכירי עט צעירים, שלווה גם בפמיניזציה גוברת של ענף העיתונות, הוביל לתחלופה גבוהה – שהורידה גם את סטנדרטי העריכה וההגהה, כפי שיכול להיווכח, כמעט מדי יום, קורא העיתונים הממוצע – ולפגיעה גדלה והולכת בשכרם של העיתונאים. על-פי "העין השביעית", כתב העת החשוב לביקורת התקשורת, שכרם של מרבית העיתונאים, בעיקר במקומונים ובעיתונות האינטרנט, נשחק בשנים האחרונות בשיעור של כ-10 עד 20 אחוזים. לצד שכבה דקה של "טאלנטים", בעיקר בענף הטלוויזיה, שהשתכרו סכומי עתק, נוצרה שכבה גדלה והולכת – מישהו אמר פרולטריון? – של עיתונאים שפשוט התקשו לגמור את החודש. לצד הפחתות שכר ישירות, השתכללו הפטנטים שבהם השתמשו הנהלות העיתונים כדי לפגוע בשכר העיתונאים – ביטול החזרי הוצאות, חופשות כפויות ללא תשלום, הרחבה של תחומי סיקור ועריכה, אי-תשלום על שעות נוספות.

הדמיון בין ענף העיתונות לבין ענפי משק אחרים לא הסתכם רק בשחיקת השכר: גם בעיתונות הלך והתרחב השימוש בעובדי קבלן. עובדים אלו זוכים אמנם לשם בעל הילה רבה יותר – הם "פרילאנסרים" – ואולם גם הם אינם זוכים לתשלום תנאים סוציאליים, ועתידם הפנסיוני לוט בערפל. אך, בשונה מאשר בענפים אחרים, לאובדן היציבות התעסוקתית בענף העיתונות יש גם השלכות חברתיות ודמוקרטיות מרחיקות לכת – הביטחון התעסוקתי הוא אחת הערובות הבולטות להבטחת החופש העיתונאי לשמש כ"רשות הרביעית" המפקחת מטעם הציבור על השלטון ועל מוקדי הכוח האחרים בחברה. כאשר ביטחון זה אובד, וחרב הפיטורים מתהפכת מדי יום מעל לראשו של העיתונאי, יכולתו לעמוד מול הגורמים בעלי האינטרס שאותם עליו לסקר – נחלשת. אין פלא, אגב, שיותר ויותר עיתונאים עוברים לצידו האחר של המתרס ובוחרים לעבוד בתחומים חופפים כדוברות, יחסי ציבור ושתדלנות. במילותיו הקולעות של פרופ' דני גוטויין – "עיתונאי מורעב הוא עיתונאי ידידותי".

עליית כוחם של האינטרסים המסחריים של המו"לים זכתה גם להגנתו של בית המשפט שהיה, איפוא, בעל תפקיד חשוב בהחלשת כוחם הארגוני של העתונאים. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בתחילת שנות ה-90, כאשר ג'ואנה יחיאל, עורכת בכירה ב"ג'רוזלם פוסט", התפטרה מעבודתה ותבעה פיצויי פיטורים מן המו"ל החדש של העיתון ששינה את הקו הפוליטי היוני שאותו הוביל עד אז העיתון. יחיאל טענה כי העובדה שעם כניסתו הגביל את חופש הביטוי שלה בצורה קיצונית, כמוה כפיטורים. בית הדין האזורי לעבודה, בראשות השופטת אלישבע ברק, קיבל את התביעה ופסק כי עיתונאים הם עובדים מיוחדים ויש משקל מיוחד לזכותם לחופש הביטוי ולהבעת דעתם, גם בניגוד לדעת המו"ל. ברם, בית הדין הארצי לעבודה, בראשות נשיאו דאז, מנחם גולדברג, הפך את רוח הפסיקה, ואף שהכיר בחובת המעסיק לפיצויים מוגדלים בנסיבות העניין, הוא פסק כי יש להקנות משקל נכבד לזכות הקניין של המו"ל, ולזכותו להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה חומר לדחות. כפי שכתב העורך המבריק של "הארץ", חנוך מרמרי, שעזב את תפקידו לאחר מחלוקת עם המו"ל עמוס שוקן באשר להקמתה של מערכת The Marker: "מה אם כן יכול לעשות עורך מועסק, כאשר התנהלות המו"ל שלו נתפשת בעיניו כמגבילה את חירותו המקצועית? התשובה ברורה. ללכת…"

עליית כוחם של האינטרסים המסחריים בעיתונות מהווה אף היא את אחד מאותות התקופה. התחרות העזה על הגדלת נתח שוק הפרסום, שהולכת ומחריפה לנוכח כניסתו לזירה של האינטרנט כשחקן רב-עוצמה המאיים על ההגמוניה של כלי התקשורת המסורתיים יותר, מובילה לכך שחשיבותה של מחלקת המודעות של העיתון כמעט ומשתווה לזו של המערכת העיתונאית. יואב גורן, לשעבר כתב ספורט בעיתון "הארץ", ציטט בהקשר זה את הדברים שאמר לו בכיר בעיתון לאחר שקונן באוזניו על הקושי לגייס פרסומות למוסף הכדורגל של פתיחת העונה: "תביא מודעות, תעשה מצידי מוסף על דוק" ("חברה", גיליון 23). תופעות שכאלה אינן מצויות רק בעיתונות הכתובה, כמובן. בדצמבר 2005 פרסם מוזי ורטהיים, מבעלי "קוקה-קולה ישראל", ובעל מניות בכיר בחברת "קשת", מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו התרעם על כוונת התכנית "עובדה" לפרסם תחקיר לא מחמיא על אירוע של "כמעט תאונה" בחברת "ישראייר". "אנו רוצים לזכות ברייטינג גבוה, לרתק צופים בתוכניות בידור, אבל בלי כותרות מרעישות ובלי סנסציה", כתב ורטהיים שחשש, כמובן, לאבד מפרסם חשוב ("ישראייר" היתה בבעלות נוחי דנקנר, שהחזיק גם ב"סלקום"). שידור התחקיר נדחה, ואף ששודר בסופו של דבר, ברור כי לדברים אלו יש "אפקט מצנן" בולט על תחקירים עתידיים – מדוע להסתבך עם בעל המאה? ברור גם שמאמרו של ורטהיים חשף לאור השמש רק את קצה הקרחון של התופעה שכן סביר להניח שעיתונאים רבים מבינים לבד את האינטרסים והצרכים של בעלי העיתון. העמקת שליטתה של "מחלקת המודעות" מתבטאת גם בריבוי שיתופי פעולה בין גופים מסחריים לבין גופי שידור והפקה שבהם, בתמורה לחסות כספית, נהנים המפרסמים משילוב בתכני התכניות (חשבו, למשל, על הרקע הסגול, ה"סלקומי" בתכנית "כוכב נולד"). פעם קראו לזה "פרסומת סמויה". מאז השתכללה השפה, והיום זהו "תוכן שיווקי" אשר זכה, לאחרונה, בהכשר שערורייתי למדי לשילובו במסגרת שידורי הערוצים המסחריים מצדה של ועדה ציבורית בראשות הפרופ' אסא כשר.

הבעלות הצולבת בכל ענפי העיתונות הפכה זה מכבר מסוגיה אקדמית מעניינת למציאות יומיומית מסוכנת. עיון במפת הבעלויות בתקשורת שפורסמה בחודש נובמבר 2006 ב"עין השביעית", מלמד על לפחות שלוש תופעות בולטות: ראשית, מלבד רשות השידור וגלי צה"ל – שאף עליהן מאיימים תדיר בהפרטה – אין בישראל עוד עיתונות ציבורית, שאיננה מחוייבת לאינטרסים מסחרייים. לאלה יש להוסיף גם את היעלמותם של העיתונים המפלגתיים הבולטים – "דבר" ו"על המשמר" – שעם כל בעייתיותם, היוו במה ציבורית חשובה. שנית, הריכוזיות הגוברת בשוק התקשורת ושליטתם המתהדקת של האינטרסים הפיננסיים. לצד שליטתן הידועה של שלוש משפחות התקשורת – מוזס, נמרודי ושוקן – כמעט לכל איילי ההון ( "18 המשפחות" ) יש החזקות בכלי התקשורת השונים: דנקנר, פישמן, אריסון, לבייב והמצטרף הטרי – ארקדי גיידמאק שרכש לאחרונה את השליטה בתחנת הרדיו "אסקייפ 99" ואף בחן את רכישת השליטה ב"מעריב". לכל האישים הללו יש אינטרסים עסקיים מסועפים בענפי משק אחרים, וברור שהשליטה באמצעי תקשורת נתפסת על-ידיהם כדרך להרחבת השפעתם הציבורית והעסקית. אמנם גם בעבר נשלטה העיתונות הכתובה באמצעות הון פרטי, אלא שאז לפחות היו אלה מוציאים לאור כמו גרשום שוקן ונח מוזס שהיו, בראש ובראשונה, אנשי עיתונות. למשקיעים של היום אין מחויבות לערכים של חופש העיתונות ולתפקידה של התקשורת במשטר הדמוקרטי. מבחינתם, העיתונות היא עוד שורה במאזן העסקי. לבסוף, קיימת חדירה גוברת של משקיעים ותאגידים בינלאומיים לשוק התקשורת הישראלי (חיים סבן, רופרט מרדוק, קרן אייפקס, שלדון אדלסון, רון לאודר ועוד). כבכל תחומי החיים, כאשר השליטה במשאבים בעלי חשיבות ציבורית רבה נתונה בידיהם של בעלי הון שאינם מתגוררים כאן, היכולת, הקטנה ממילא, לתבוע מהם דין וחשבון מצטמצמת עוד יותר.

לבסוף, ראוי לאזכר גם את הופעתם של החינמונים. היומון "ישראלי", המחולק בחינם לנוסעי רכבת ישראל, משקף מגמה עולמית מדאיגה נוספת. בדומה לעיתונים אחרים שזוכים להצלחה רבה באירופה ובארה"ב, הרעיון שבבסיסו של "ישראלי" הוא לפנות לפלח השוק של הקוראים הצעירים באמצעות עיתונות שטחית, קצרה ורכילותית, כזו שניתן לרפרף עליה ולהשליכה הצידה אחרי כמה דקות. אין פלא שקמפיין ההשקה של העיתון לווה בכותרת "למי יש זמן לקרוא עיתון?". מטבע הדברים, לעיתונות שעשועים (infotainment) שכזו – בדומה לזו השוטפת את ערוצי הטלוויזיה במרבית שעות היום – אין עניין ליזום תחקירים מורכבים, שכן היא ניזונה בעיקר מידיעות הנלקחות, במקרה הטוב, מעיתונים אחרים ובמקרה הרע, מקומוניקטים המגיעים ממחלקות יחסי ציבור של גופים בעלי אינטרס. ברור שלאורך זמן, מדובר בתהליך שמהווה איום נוסף על הכנסותיה – ועל-כן, גם על עצמאותה – של העיתונות הכתובה, שכן מדוע לשלם עבור עיתון אם ניתן לקבלו בחינם?

אלטרנטיבות?

במאמר שהתפרסם בשנת 2001 כתב אהרן ברק את הדברים הבאים:

"[העיתון הוא] במה ציבורית, בעלת עוצמת תקשורת רבה ביותר, החיונית למשטר דמוקרטי; הדרושה לביטוי העצמי של הפרט; שאין בלעדיה לחקר האמת. הטענה היא כי מי ששולט בבמה זו חב אמונים לציבור. הוא שולט במובן מסוים בנכס ציבורי… חובת האמון לא באה אלא כדי להגן על הבמה לא רק מהשלטון – הגנה שהפרדיגמה הקלאסית של מסורת חופש הדיבור בישראל עוסקת בה – אלא גם מבעלי העיתון עצמו. היא לא נועדה להטיל צנזורה חיצונית. היא נועדה למנוע צנזורה פנימית בלתי ראויה; היא נועדה למנוע השתלטות מעטים על הבמה הציבורית; היא נועדה להטיל מגבלות על כוח – הפעם כוח פרטי ולא כוח שלטוני. האמרה הידועה כי כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין… נכונה לא רק בתחום הציבורי. היא עשויה להיות נכונה גם בתחום הפרטי… אכן, בידי העיתון הפרטי הופקד האינטרס הציבורי של זרימה חופשית של מידע. כוח זה מחייב, לפי הרעיון שאני מעלה, פיקוח וריסון כדי למנוע שימוש לרעה בו."

דבריו החשובים של ברק, שעוררו בזמנו התנגדות לא מועטה, מסמנים את הכיוון המרכזי שבמשעוליו יש לפסוע – פעולה לריסון ציבורי של הכח הפרטי. כמו האקדמיה, העבודה המאורגנת, השירות הציבורי ומערכת המשפט, תקשורת עצמאית היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדו למנוע את הצטברותו של כוח רב מדי בידי מיעוט קטן של בעלי הון. ככל שהבעלות באמצעי התקשורת עוברת תהליכים של הפרטה ושל ריכוזיות, וככל ששיקוליהם של אמצעי התקשורת מוכפפים לעקרון מקסום הרווח – במקום לעקרון מקסום המידע – קטנה יכולתם לממש את ההצדקות שבשמן מוקנית בדמוקרטיה המודרנית הגנה מקיפה כל-כך על חופש הביטוי: תחקירים אמיצים המבקשים לחשוף בפני הציבור את האמת מוכפפים לאינטרסים מסחריים ונגנזים; הסתרתו של מידע בעניין היחסים שבין ההון לשלטון פוגעת ביכולת הפיקוח הדמוקרטית של הציבור על נבחריו; וכאשר המידע בנושאי חברה וכלכלה מתווך אך ורק באמצעות פרשנות המאמצת את התפיסות הכלכליות השולטות כאילו הן היחידות האפשריות, נפגמת יכולתם של האזרחים לגבש עמדה מושכלת בנושאים שעל סדר היום, וברור כי בכך נפגמת גם האוטונומיה שלהם.

דבריו של ברק מבטאים את ההכרה כי בניגוד לתפיסה הליברלית הקלאסית, כדי להגן בימינו באופן אפקטיבי על זכויות האדם – בעידן שבו, למשל, עוצמתם של תאגידים רב-לאומיים משתווה ואף עולה על זו של מדינות – אין חשיבות רבה לשאלה אם הגוף שמפניו יש להתגונן הוא פרטי או ציבורי. משמעותה המעשית של הצעתו של ברק יכולה להיות חיזוק החובות המוטלות על אמצעי התקשורת – הן מבחינת האפשרות לחייבם לפרסם עמדות שונות בעניינים שעל סדר היום; הן מבחינת מגבלות אפשריות שניתן יהיה להטיל על הזכאות להחזיק בבעלות בהם; והן מבחינת הרחבת ההגנה המשפטית והתעסוקתית של עיתונאים כמייצגי האינטרס הציבורי.

כיוון נוסף שניתן לחשוב עליו הינו סבסוד ציבורי של התקשורת הפרטית. בשבדיה, למשל, יוצא לאור עיתון ציבורי, לא מפלגתי, הנתמך מכספי משלמי המיסים. רעיון זה מבוסס על תפיסה כי הזכות למידע היא זכות אלמנטרית במשטר דמוקרטי, וכי אסור שהיא תהיה מוכפפת באופן בלעדי לשיקולי הרווח של בעלי ממון. גם בצרפת קיים מימון ציבורי של העיתונות, שנועד להפחית את תלותם בהכנסות מפרסומות ומודעות. אף שקשה לכאורה להצדיק סבסוד ציבורי של איילי ההון השולטים בענף העיתונות בישראל, יתכן כי ניתן לחשוב בכל זאת על דרכים לצמצום שליטתה של "מחלקת המודעות". כך, למשל, ניתן להתנות סיוע ציבורי במתן אפשרות לעיתונאים להתארגן ולחתום על הסכם קיבוצי.

לבסוף, מזור נוסף למצב הקיים נמצא, כמובן, באינטרנט. המאפיינים הייחודיים של הרשת – הפתיחות, האנונימיות, החלשת מנגנוני הצנזורה, הנגישות הכלל-עולמית, קשיי האכיפה והיעדרו של "מבוגר אחראי" – מטרידים את המחוקקים ואת מעצבי המדיניות בכל העולם, וטרם זכו למענה חוקי ברור. מכל מקום, האינטרנט מציע לפחות שני אפיקים אלטרנטיביים: אפיק אחד הוא הופעתם של אמצעי תקשורת עצמאיים כדוגמת אינדימדיה, או, להבדיל, אתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, וכן של אתרים המבוססים על מידע הנאסף בידי גולשים (למשל – www.scoop.co.il). אמצעי תקשורת אלו אמנם מוגבלים יחסית באמצעיהם הכלכליים, ואולם הם מייצגים תקווה לדמוקרטיזציה ולביזור רב יותר של המידע, וכן לזרימה חופשית יותר של מידע שאמצעי תקשורת ממסדיים מבקשים להסתיר. האפיק השני הוא יומני הרשת – הבלוגים. הופעתם של בלוגרים מתוחכמים – לא פעם עיתונאים בכירים – מוסיפה נדבך נוסף של מידע ובעיקר של פרשנות המעמיק, הסוטים לא פעם מן המיינסטרים התקשורתי השטחי. בישראל ניתן להביא כדוגמא בולטת את אתר "העוקץ" (www.haokets.org) המספק מדי יום נקודת מבט סוציאל-דמוקרטית מרתקת לחשיבה על נושאים חברתיים וכלכליים. אתר בולט אחר הוא אתר "שמה" (www.shama.co.il) שבו מובא מדי יום מקבץ ממיטב הכתיבה בבלוגוספירה הישראלית.

אכן, חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. אלא שבניגוד לעבר, הסכנות הנשקפות לו כיום מכיוון השלטון מצומצמות בהרבה: הצנזורה הצבאית אימצה בשנים האחרונות מדיניות מאוד ליברלית; שר הפנים אריה דרעי ביטל את הצנזורה על מחזות; ואילו פסיקת בית המשפט העליון איינה את הצנזורה על סרטים. הסכנה העיקרית האורבת כיום לחופש העיתונות היא הכפפתו לאינטרסים הכלכליים של בעלי ההון השולטים ברוב-רובה של התקשורת. מרכזיותה של התקשורת בעיצובו של סדר היום הפוליטי והציבורי בדמוקרטיה המודרנית מלמדת עד כמה קשה להגזים בחשש מפני סכנה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *